בית המלון הקטן והחמוד שלנו במומבאי היה מובלעת מערבית סטרילית בלב הגיהינום האורבאני שאפף אותנו מכל עבר. המיקום היה מושלם: במרחק פסיעה  – הבזאר, על התופעות האנושיות מסמירות השיער שבו, ובהמשך אחת האטרקציות המרהיבות של מומבאי – תחנת הרכבת ויקטוריה, ששמה הוסב ל-Chatarpati Shivaji Terminus. אמנם כדי להגיע אליה נדרשנו לשים את נפשנו בכפנו ולחצות צומת אחד או שניים, אבל היי! אנחנו במומבאי! המטרופולין החמישי בגודלו בעולם! אנחנו ועוד 21 מיליון הודים שמקיפים אותנו. זאת התחושה בכל אופן. תיירים כמעט שאינם נראים כיוון שמומבאי משמשת בדרך כלל כעיר מעבר והיא לא נחשבת ליעד שכדאי לבקר בו.

תחנת הרכבת מומבאי. אתר מורשת שימור עולמי של אונסק"ו

"בעקבות נער החידות ממומבאי"

אחרי עשרה ימי נירוואנה בין הקוקוס לבננה, מומבאי הייתה שוק, הלם, הלם תרבות, אבל כשמדובר במומבאי, אין זה משנה באמת מהיכן אתה מגיע. השוק מתחיל כבר קרוב לנחיתה, כשהנוף מגלה את רובע הסלאמס העצום, הצפוף ביותר בכדור הארץ – 1 מיליון בני אדם למייל מרובע. זהו ה-Darhabi: גבב של קופסאות בגדלים משתנים, סדורות בצפיפות ודבוקות זו לזו. זהו הדארהבי שממנו הגיע ג'מאל, "נער החידות ממומבאי", וכאן צולמו סצנות רבות מהסרט.

הנהג שלנו, מיסטר שייקר, בוגר הסלאמס בעצמו, הסביר לנו שהגיע למומבאי מכפר סמוך לבנגלור כדי לשפר את איכות חיי משפחתו. בכפר, חיי המשפחה היו תלויים בחקלאות, ולא אחת קרה שגשמים ושיטפונות השמידו יבולים. הוריו של שייקר נותרו בכפר והוא מבקר אותם פעמיים בשנה.

אם נדמה היה לי שכדי לגור בסלאמס די להשתלט על פיסת קרקע ולהציב עליה קוביית פח גלי וגג העשוי יריעת פלסטיק כחול, מתברר שהעסק יותר מסודר, יותר מסובך ויותר יקר. מיסטר שייקר, לדוגמה, לקח משכנתא כדי לקנות קופסה כזו בסלאמס. זה עלה לו כ-75 אלף דולר, שאותם שילם במשך 15 שנה. מיסטר שייקר הוא בר מזל יחסית על שהצליח לצאת משם. 60 אחוז מהמשפחות חיות בסלאמס במשך כ-60 שנה, שהם בממוצע תוחלת החיים בדארהבי – תוצאה של מחלות וסניטציה ירודה (בית שימוש אחד לכל 1,450 תושבים).

מתוך 21 מיליון תושבים במומבאי 13 מיליון חיים בסלאמס שמסביב לעיר, סמוך לשדה התעופה. הסלאמס מחולק לפי קהילות דתיות: 60% בני דת ההינדו, 33% מוסלמים, 6% נוצרים ו-1% בני דתות אחרות. רובם מתקיימים מדולר ליום. יחד עם זאת, הדארהבי הוא אחד המקומות היצרנים בעולם, עם הכנסה שנתית של ביליון דולר מסך כל התעשיות במקום. התעשיות העיקריות במקום הן קדרות, עור, פלסטיק וברזל. הסחורות והמוצרים המיוצרים כאן משווקים ברחבי הודו והעולם – ואין דבר שלא מיוצר כאן, והכל בעבודת יד.

בתים בסלאמס. הדרהאבי. מומבאי

ילדים בסלאמס. הדרהאבי. מומבאי

פינוי-בינוי בסלאמס

מיסטר שייקאר טוען שהחיים בסלאמס לא כל כך נוראיים כפי שהם נראים ונשמעים לנו, אבל בואו ניקח את דבריו של הודי בערבון מוגבל, כיוון שאפילו הישראלי העני ביותר בישראל לא חי בתנאים כאלה. אמנם יש צלחת לוויין על כל קופסה והחשמל מסובסד על ידי הממשלה, אבל סלאמס נשאר סלאמס. על כל פנים – כמה טוב שזה לא יהיה – ממשלת הודו לקחה על עצמה לחסל את הסלאמס בפרק זמן של חמש עד עשר שנים, וזה כבר ניכר בשטח. הממשלה בונה רבי קומות לטובת תוכנית פינוי-בינוי. כל דירה ברב הקומות מכילה מטבחון, חדר שירותים ואמבטיה וחדר אחד בלבד. שאלנו את מיסטר שייקאר למה? אם כבר, אז לפחות שני חדרים, מדוע על ההורים והילדים להוסיף לגור יחד, אבל מיסטר שייקאר טען שככה זה, שהאדמה במומבאי יקרה (יותר ממנהטן!) וכל מי שמוסר את קופסתו בסלאמס מקבל דירה ברב הקומות בתמורה.

רב קומות בתוכנית פינוי בינוי של הסלאמס במומבאי

המכבסה של מומבאי – Dhbi Ghat

כשמיסטר שייקאר אמר שייקח אותנו למכבסה, דימיתי תמונה רומנטית בנוסח "הכובסות בנחל" של רנואר, או לפחות את הגרסה ההודית שלה: נהר גדול, ועשרות נשים בסארי צבעוני חובטות את הבגדים על הגדה. קצת התאכזבתי לגלות שבמציאות – לא נהר ולא נחל. המכבסה היא עסק לכל דבר, המעסיק 3,000 כובסים-גברים. לכל כובס בריכה, כמו מקווה קטן, עם מים עכורים יש לציין. הכובס משפשף את הבגד על דפנות הבטון של הבריכה  בעזרת סבון. הכובסים עובדים כאן משש בבוקר עד שש בערב. התהליך, מרגע מסירת הכביסה ועד קבלתה חזרה אורך שישה ימים: שניים לכביסה – ידנית, שניים לסחיטה – בדוד ענק, ושניים לייבוש – על חבל. כאן לא משתמשים באטבים. במקום זה כורכים שני חבלים זה בזה, והכובס דוחף את הבגד בין הפיתולים שתופסים אותו. כשהכביסה מתייבשת, פשוט מושכים אותה בקלות.

לטענת מיסטר שייקאר, לא רק תושבי מומבאי מוסרים את כביסתם למכבסה, אלא אפילו בתי מלון, עד דרגה של שלושה כוכבים, משתמשים בשירותי המכבסה הזאת. אני חייבת לציין, שאמנם ממבט-על המכבסה נראית כמו שכונת עוני – אבל ריח של סבון אופף את האזור, והכביסה הלבנה – לבנה באופן מעורר התפעלות. יש לבן ויש לבן טייד ויש לבן של Dhbi Ghat.

לבן יותר מלבן. המכבסה של מומבאי

המכבסה – מבט על

כובס. משש בבוקר עד שש בערב. המכבסה של מומבאי

כביסה נקייה מוחזרת לעוד לקוח מרוצה

קבצנים יצירתיים

במומבאי יש קבצנים מכל הסוגים והמינים. "הרגילים" והמוכרים הם פושטי היד ומקבצי הנדבות, בעלי המום והאנשים המעוותים ששוכבים על המדרכות, במעברים התת קרקעיים ואיפה שבא להם. מקצת הקבצנים היצירתיים שנתקלתי בהם:

סמוך לדוכן של מיץ קני הסוכר עמדה הודית וילדה כבת ארבע ונעצה עיניים בכוס מיץ קני הסוכר שהתחלתי לשתות. בתנועות ידיים ביקשה שאקנה כוס מיץ עבורה. נתתי לה את הכוס שבידי והיא נתנה אותה לילדתה הקטנה. לא הפריע לה שכבר נתתי שלוק או שניים.

דוכן מיץ קני סוכר. אחד מקלף, שני סוחט

קבצנית עם בוס

במקום אחר התעקשה נערה עם תינוקת על הידיים להעניק לי צמיד פרחי יסמין. "נו מאני", אמרה אבל סירבתי בנימוס. ניסיתי להתרחק אבל היא פשוט רדפה אחריי והתחננה שאקח אותו. "יו אר ביוטיפיל", ניסתה בחנופה וכשלא עזר לה שום דבר פשוט הניחה אותו על היד שלי וקשרה. לא הייתה לי ברירה ונתתי לה שטר של 200 רופי. "נו מאני", אמרה שוב וסירבה לקחת את הכסף.

"אונלי פוד פור דה בייבי, מילק אנד רייז", אמרה.

"אז קחי את הכסף ותקני", אמרתי לה והיא השיבה שנאסר עליה לגשת לחנות. לא הבנתי בדיוק למה, אבל היא סימנה שאבוא אחריה. היה לי כבר ברור שזה עוקץ, אבל זרמנו כי רצינו ללמוד את השיטה. היא הובילה אותנו לסמטה, שם הייתה מעין מכולת, שבעליה הוא כנראה המפעיל שלה. הוא ביקש שנשלם אלף רופי עבור החלב, שזה בערך 56 שקל. עם כל הכבוד ליוקר המחיה בישראל, ויש כבוד, אפילו אצלנו החלב יותר זול. אז שילמנו לו 200 רופי שכר לימוד ונפרדנו כידידים.

קבצנית ופרוסת מלפפון

על המדרכה יושבת ילדה יפהפייה ומטונפת ומלקקת בתאווה תבלין כלשהו מפרוסת מלפפון. בחושיה המחודדים קלטה מיד את הבזק המצלמה שלנו, וכנשוכת נחש זינקה ממקומה לעברנו ופשטה את ידה באסרטיביות כמי שיודעת את המגיע לה. רציתם תמונה של ילדים מסכנים מהודו? תשלמו. שילמנו, ודאי ששילמנו.

קבצנית ופרוסת מלפפון

הקבצן האינטליגנטי

גשם

לפנות ערב התחיל לרדת גשם ותוך זמן קצר כל הרחובות הפכו למדמנה. בכל הזהירות שניסינו ללכת, הנעליים והרגליים התכסו מי בוץ. זמן מושלם לחזור למובלעת המערבית שלנו, להוטל רזידנס פורט, לפגוש עוד כמה אנשים ממערב הכדור, לאכול ארוחת ערב ולשתות תה בלובי. להתראות ביום הבא.