חצי שעה  בקושי על אדמת קארלה, וג'ינו הנהג עוצר את המכונית ושואל:

Would you like to eat  lents?

לנץ זה עדשים ועדשים זה הודו, ובשביל מה טסנו לכאן אם לא בשביל נזיד עדשים הגון? אז אמרנו כן למרות שלא היינו רעבים במיוחד, תוך שאנו מבטיחים לעצמנו שזו הפעם הראשונה והאחרונה שנניח לו להוביל אותנו למלכודת תיירים, לתמרן אותנו או להחליט עלינו. ההחלטה התחזקה לאחר שנכנסנו אחריו למסעדה והוא נראה מסתחבק עם הבעלים ומסכם איתו (כך הנחנו – כמו כל ישראלי חשדן) את גובה הקופון שיגזור עלינו.  במסעדה היה  מבחר מבלבל של מנות מגרות וטעימות, אבל אף לא אחת מהן הייתה לנץ, או דאל – כפי שהם קוראים לתבשיל העדשים.

מבחר מבלבל של מנות מתובלות, טעימות וחריפות

למחרת שוב חזרה השאלה על עצמה ושוב אכלנו מנות מפולפלות ומעוררות חושים, אבל לנץ או דאל – לא היה.

בננה מטוגנת, ממולאת קוקוס מתובל וסאמוסה

ביום השלישי, כששוב עלתה השאלה, נפל לי האסימון. עשיתי את הקשר בינה לבין שעת הצהריים וסוף סוף הבנתי שכשג'ינו אומר לנץ הוא מתכוון ל-lunch! זה רק המבטא האנגלו-הודי שלו! חחחח הוא לא מתכוון שנאכל עדשים בכל יום.

ככה זה נראה כשמלקלקים את הצלחות – כל השולחן – 3 מבוגרים – 30 שקל סה"כ

המפגש עם האוכל המקומי בקארלה היה עבורי אהבה ממבט ראשון. סוף סוף אני מגיעה למדינה שהמושג veg הוא לא גחמה צפונבונית או טרנד מתהווה. מגוון המנות הצמחוניות הוא לא עמודה במקום נידח בתפריט עבור קרבונרים שהמירו את דתם, או לצמחונים בעייתיים. כאן המנות הצמחוניות מקבלות מקום של כבוד ותופסות חלק נכבד מן התפריט. כאן ה-veg הוא דרך חיים מושרשת במסורת ובתרבות והוא תוצר טבעי של שפע ומבחר הירקות והפירות שאדמת החמרה הפורייה מניבה כאן.

כאן לירקות והפירות יש מקום של כבוד והם לא ״התוספת״. כאן הבשר והעוף אינם כוכבים ראשיים. אין כאן תופעות קרבונריות של מדיום ריר 400 גרם. גם כשמזמינים צ'יקן קארי (chicken curry ) מדובר במספר נתחים, ששוחים ברוטב אלוהי וארומטי – חריף למות – גם אחרי שמבקשים not spicy, אבל כל כך טעים שאי אפשר להפסיק לטבול גם במחיר של להוסיף לעלות באש. הרוטב, העשוי מסאלה ממבחר משכר של תבלינים טריים הוא השחקן המרכזי. הרוטב והצ׳אפטי, או הנאן והפאפדאם, שנועדו כדי לטבול, לנגב, להתענג – הם לב ליבה של הארוחה. סוף סוף הרגשתי שהגעתי למקום שמתאים בול להעדפות הקולינריות שלי ולא נותן לי להרגיש עוף מוזר או בעייתית באוכל

בקארלה יש שדות אורז אינסופיים ועצי בננה, מנגו וקוקוס כדי להאכיל את כל כדור הארץ (טוב, אולי הגזמתי). מספרם הרב של האגמים, הנהרות והתעלות מזמן דגים טריים בשפע, המוגשים זמן קצר לאחר שנדוגו. יש שהדגים מטוגנים לאחר ששהו במרינדת תבלינים ספייסית או שהם אפויים בתוך עלה בננה, עטופים במשחת קסם אדמדמה שהופכת כל ביס לרגע של אושר צרוף. התבלינים מצויים בשפע וצומחים בר גם בשולי הדרכים, ואולי כשיש שפע זמין כזה, שופכים עוד ועוד תבלינים וזה סוד הקסם.

בישול בתוך עלה בננה

רוטב (מסאלה) אדמדם, חריף, ארומטי. אושר צרוף

אורז, קוקוס, בננות, ירקות ותבלינים הם חומרי הגלם הבסיסיים והזמינים, שמהם רוקחים ביצירתיות רבה מנות – פשוטות לכאורה אך כה מתוחכמות ומעוררות תיאבון. האוכל – כמו האנשים כאן – הוא צנוע, עדין, פשוט וססגוני.

אז מה אוכלים על הבוקר בקארלה? זה תמיד משהו שלא הייתם מעלים על דעתכם לאכול בשמונה בבוקר עם הקפה. זה תבשיל קארי כלשהו שאנחנו היינו מגישים לארוחת צהריים. לא לחם, לא מקושקשת או חביתה, לא גבינה וסלט.

ארוחת בוקר הודית בצל הפאפאיה ועל גדות הבאק ווטרס

אוכלים תבשיל כלשהו – קארי עדשים או חומוס או ביצים קשות הנתונות במעין מרק חום אדמדם, בעזרת אפאם (סוג של פנקייק נקבובי עשוי אורז) או אידלי (כופתת אורז אוורירית ורכה). שני אלה סופחים כמו ספוג את נוזלי התבשיל ויחד מרכיבים מנה של חלבון מלא, מזינה, קלה לעיכול ומשביעה. אה, וזה גם טעים. וגם חריף כמובן. הייתה ברירה? כן. הייתה. במקומות שהם homestay שואלים אם תעדיף ארוחת בוקר הודית או קונטיננטלית. במלונות מקפיצים חביתות, יש לחם וריבה, אבל אין זכר לגבינה.

ארוחת בוקר בבאק ווטרס. קומאראקום

ובצהריים? מה ל-lunch?

מנה בסיסית, פשוטה, טעימה וזולה: אורז קארלה (אורז שמנמן ובשרני) בלוויית sumbar סמבאר.

הסמבאר הוא מרק ירקות עשיר וארומטי, שמכיל עדשים, דלעת, תפוח אדמה, עגבניות, עלי קארי וירק נוסף שמכונה ״מקל תיפוף״ והוא מעין במיה באורך 20 ס״מ. הסמבאר הוא must בכל מסעדה.

את האורז והמרק אוכלים בידיים. יותר נכון: ביד ימין בלבד. למה? כי יד שמאל משמשת על תקן נייר טואלט, לכן בכניסה  לכל מסעדה בהודו יש כתובת מאירת עיניים: wash, וזה הדבר הראשון שהם עושים כשהם נכנסים.

טכניקת האכילה בידיים מתוך מגש הטאלי

מנות האורז מוגשות בדרך כלל בצלחת-מגש מחולקת. שני שלישים לאורז ושליש עליון – מחולק לתאים, שבהם מיני צ׳אטני, לימון או מנגו כבוש, תבשיל ירקות (כרוב או שעועית ירוקה).

עקבנו אחרי ג'ינו ונהגנו כמוהו למעט האכילה בידיים. שלמה זרם גם עם זה. עבורי הביאו מזלג. וככה זה הולך: יוצקים סמבאר על האורז, מערבבים בידיים, מכדררים באצבעות, מגוונים עם תבשיל הירקות או עם הצ׳אטני ומיני המטבלים ומקפיצים לתוך הפה. מי היה מאמין שמה שנראה בעינינו המערביות כמרק ירקות סתמי ואורז לבן יכול להפוך לחגיגה של טעמים שלרגע אחד לא משעמם בה בפה. כאן מלקקים את האצבעות תרתי משמע.

מגש טאלי טיפוסי לדרום הודו: אורז קארלה, סמבאר, מיני צ'אטני, פאפאדם

אין סיכוי לצאת רעב מארוחה כזו. המלצר מסתובב בין הסועדים עם קערת האורז שלו וכשהוא מבחין שהתרוקנה ימלא אותה שוב ושוב עד שתאמר לו די. כך גם לגבי הסמבאר והמטבלים.

מפה לשם, בין אפאם לפאפאדם שמתי לב שכבר שישה ימים לא באו גלוטן וסוכר אל פי, כי לא מקובל כאן קינוח מתוק, ובכל זאת – במפגש עם המשקל, כעבור שבוע נוסף בבית – צמחו – בניגוד לאג'נדת אברמסון – עוד שני קילוגרם? איך? איך?!

זה כבר סיפור לפוסט אחר…