ככה עוצרים רכבת טראנס-אירופית

פעם אחת, לפני המון המון שנים, כשהיינו סטודנטים עניים, עשינו את כל אירופה ברכבות. היינו כבר בני עשרים ומשהו, ובסטנדרטים של היום, זה נשמע כמעט שערורייה שיצאנו לחו״ל לראשונה בגיל המקשיש הזה.  כסטודנטים ניתן היה לרכוש כרטיס יורייל פאס בהנחה, שהקנה נסיעה חופשית ברכבות ובמעבורות ברחבי אירופה. הכרטיס גם נתן אשליה של לנצח את המערכת בבחינת ״סע ככל יכולתך״.  הספר "אירופה ב-15 דולר ליום" (!) הפך למשך חמישה שבועות  ללוחות הברית שלנו ויישמנו אחת לאחת את ההמלצות של מחבר הספר, ארתור פרומר, ורעייתו הופ, שגילמו עבורנו את אלוהים ואשתו.
אז כמו בהרבה כרטיסים דומים – לא הכל היה כלול ביורייל פאס, ובין היתר – הרכבות המהירות מאוד שנקראו – ראפידו. כך יצא שבאחת הנסיעות, מהעיר זארברוקן בגרמניה לפריז, עלינו מבלי לדעת על רכבת ראפידו. לא חלפו להם כמה פסים כשמערכת הכריזה הודיעה שכרטיס היורייל פאס לא כולל את רכבות הראפידו ו"הינכם מתבקשים לשלם תוספת מחיר." מעבר לעובדה שלסטודנטים עניים זו בפירוש עקיצה – לא היו לנו בארנק פרנקים צרפתיים.
הימים היו הימים שלפני האיחוד האירופי, ובארנק היו רק מארקים מגרמניה. הכרוז, שצפה שזו אמורה להיות בעיה של נוסעים רבים על הרכבת, הודיע שבעוד דקות אחדות נעצור בעיר מץ בצרפת, שם תהיה עצירה ממושכת בת 20 דקות,  שתאפשר לכל מי שצריך להצטייד בפרנקים צרפתיים כדי לשלם את התוספת.
הייתי גאה מאוד בצרפתית שלי באותו רגע, שהקנתה לי את היתרון להבין ראשונה את הנאמר, בטרם הגיעה ההודעה באנגלית, ועל כן פקדתי מיד על בעלי הטרי להתייצב ראשון בפתח הדלת, כדי לזנק ראשון החוצה, כדי להיות ראשון בצ'יינג', כדי להספיק בתוך 20 דקות…
ואכן, כך היה, עוד בטרם הספיקה הרכבת לחרוק את בלמיה, באופן שזורק אותך קלות קדימה ואחורה, פתח בעלי את הדלת, זינק החוצה, ותוך שנייה נעלם משדה הראייה. באותו רגע ממש, הודיע הכרוז שהנוסעים מתבקשים לא לרדת מהרכבת מכיוון ש… את החלק השני של המשפט כבר לא שמעתי. חלחלה ופיק ברכיים מהולים באימה נמסכו בי מכף רגל ועד ראש. רצתי היסטרית לחלון, כדי לקרוא לו שישוב… אך אבוי, רכבות אירופה, שלא כמו רכבות ישראל של אותם ימים, כבר היו מצוידות בחלונות אטומים שאינם נפתחים.
בעודי עומדת אובדת עצות באמצע הקרון, הרכבת התחילה לנוע. ולנוע. ולנוע. ולהאיץ, ולהאיץ. ולדהור. עמדתי באמצע הקרון ולא האמנתי שזה קורה. רציתי לחוש את הדהרה כדי להאמין שזה אמיתי ואיני הוזה. שאכן שמעתי את הכרוז אומר: לא לרדת, הרכבת עוזבת את התחנה.