ככה עוצרים רכבת טראנס-אירופית
פעם אחת, לפני המון המון שנים, כשהיינו סטודנטים עניים, עשינו את כל אירופה ברכבות. היינו כבר בני עשרים ומשהו, ובסטנדרטים של היום, זה נשמע כמעט שערורייה שיצאנו לחו״ל לראשונה בגיל המקשיש הזה. כסטודנטים ניתן היה לרכוש כרטיס יורייל פאס בהנחה, שהקנה נסיעה חופשית ברכבות ובמעבורות ברחבי אירופה. הכרטיס גם נתן אשליה של לנצח את המערכת בבחינת ״סע ככל יכולתך״. הספר "אירופה ב-15 דולר ליום" (!) הפך למשך חמישה שבועות ללוחות הברית שלנו ויישמנו אחת לאחת את ההמלצות של מחבר הספר, ארתור פרומר, ורעייתו הופ, שגילמו עבורנו את אלוהים ואשתו.
אז כמו בהרבה כרטיסים דומים – לא הכל היה כלול ביורייל פאס, ובין היתר – הרכבות המהירות מאוד שנקראו – ראפידו. כך יצא שבאחת הנסיעות, מהעיר זארברוקן בגרמניה לפריז, עלינו מבלי לדעת על רכבת ראפידו. לא חלפו להם כמה פסים כשמערכת הכריזה הודיעה שכרטיס היורייל פאס לא כולל את רכבות הראפידו ו"הינכם מתבקשים לשלם תוספת מחיר." מעבר לעובדה שלסטודנטים עניים זו בפירוש עקיצה – לא היו לנו בארנק פרנקים צרפתיים.
הימים היו הימים שלפני האיחוד האירופי, ובארנק היו רק מארקים מגרמניה. הכרוז, שצפה שזו אמורה להיות בעיה של נוסעים רבים על הרכבת, הודיע שבעוד דקות אחדות נעצור בעיר מץ בצרפת, שם תהיה עצירה ממושכת בת 20 דקות, שתאפשר לכל מי שצריך להצטייד בפרנקים צרפתיים כדי לשלם את התוספת.
הייתי גאה מאוד בצרפתית שלי באותו רגע, שהקנתה לי את היתרון להבין ראשונה את הנאמר, בטרם הגיעה ההודעה באנגלית, ועל כן פקדתי מיד על בעלי הטרי להתייצב ראשון בפתח הדלת, כדי לזנק ראשון החוצה, כדי להיות ראשון בצ'יינג', כדי להספיק בתוך 20 דקות…
ואכן, כך היה, עוד בטרם הספיקה הרכבת לחרוק את בלמיה, באופן שזורק אותך קלות קדימה ואחורה, פתח בעלי את הדלת, זינק החוצה, ותוך שנייה נעלם משדה הראייה. באותו רגע ממש, הודיע הכרוז שהנוסעים מתבקשים לא לרדת מהרכבת מכיוון ש… את החלק השני של המשפט כבר לא שמעתי. חלחלה ופיק ברכיים מהולים באימה נמסכו בי מכף רגל ועד ראש. רצתי היסטרית לחלון, כדי לקרוא לו שישוב… אך אבוי, רכבות אירופה, שלא כמו רכבות ישראל של אותם ימים, כבר היו מצוידות בחלונות אטומים שאינם נפתחים.
בעודי עומדת אובדת עצות באמצע הקרון, הרכבת התחילה לנוע. ולנוע. ולנוע. ולהאיץ, ולהאיץ. ולדהור. עמדתי באמצע הקרון ולא האמנתי שזה קורה. רציתי לחוש את הדהרה כדי להאמין שזה אמיתי ואיני הוזה. שאכן שמעתי את הכרוז אומר: לא לרדת, הרכבת עוזבת את התחנה.
כשרכבת נעלמת מהתחנה
כעבור איני יודעת כמה קילומטרים התעשתי מעט והבנתי מה מוטל עליי לעשות. זכרתי את האיומים של רכבת ישראל למי שיעלה בדעתו למשוך בידית החירום, אבל הלו? זה לא מצב חירום? מה אם לא זה נחשב מצב חירום? איך אגיע לפריז לבדי? איך אוכל ליצור קשר עם בעלי בסמרטפון שעדיין לא הומצא ? לא הייתה לנו כתובת מלון, למותר לציין שלא היו טלפונים ניידים? מה הוא יחשוב כשיחזור לרציף ויגלה שהרכבת איננה. איך יסתדר כשרק בגדיו לעורו ועוד כמה פרנקים בודדים? לאן אלך באמצע הלילה לבד בפריז? השאלות הפגיזו לי את המוח בזו אחר זו. הייתי מבועתת.
והבעתה, כך מתברר, הייתה המנוע לצעוד לעבר הידית ולמשוך אותה בכל הכוח.
הרכבת עצרה די מיד בחריקת בלמים. די מיד הגיע הצוות הנסער של הקונדקטור ומרעיו לחפש את הפושע וללכוד אותו. הם מצאו אותי בוכייה, משתנקת בצפרתית "מו מארי, מו מארי" (בעלי, בעלי). איכשהו הצלחתי להסביר להם בבכי, בצרפתית שהוא ירד בתחנה כפי שהם ביקשו ואני לא מבינה מה קורה.
כמה רוך ואהבה גילו כלפיי הצרפתים באותו רגע. איך שהם הרגיעו אותי. הושיבו אותי והביאו לי מים. לא רק שהם לא כעסו עליי. הם היו מבינים, סלחניים ואמפתיים ואפילו הייתי אומרת משועשעים. "אל תדאגי, מדמזואל" (עדיין הייתי מדמאזואל ולא מדאם), "אנחנו רק עושים דה מנובר" (מחליפים פסים), "רק החלפנו פסים, אנחנו נחכה כאן לבעלך עד שישוב.
במרחק כמה קילומטרים משם, השלים בחור צעיר את משימתו בצ'יינג' ושם פעמיו לרציף, ולו רק כדי לגלות לחרדתו שנוף הרכבת החונה בתחנה, כשעזב, השתנה, והרכבת נעלמה כאילו דיוויד קופרפילד הקוסם העלים אותה. הוא התבונן במסילה הריקה, הרים מבט אל האופק וגילה הרחק הרחק אי שם, רכבת שנראית, אולי, כמו זו שירד ממנה לפני עשר דקות.
מזל שהוא היה בן עשרים ומשהו, עדיין בעל כושר קרבי מהצנחנים. הוא פתח בריצת אמוק לעבר המטרה, רץ על הפסים, מדלג בין מסילות כשעשרות אנשי צוות צרפתיים דולקים בעקבותיו וצועקים לו משוגע ומנסים לעצור אותו.
אחרי זמן שנדמה היה לי כמו נצח, הוא הופיע מעבר לחלון שישבתי לידו, נסער ומתנשף. כשהתיישב לידי אמר: "את לא תאמיני מה קרה, יצאתי מהצ'יינג והרכבת לא הייתה בתחנה…"
"מה אתה אומר?" השבתי, "אני עצרתי בשבילך את הרכבת…"
הקונדקטור החמוד הגיע באופן אישי עד למושב שלנו כדי לוודא שאנו יחד, ולאחר שחייך אלינו וסימן לעברנו אגודל, נתן במשרוקית, והרכבת המשיכה לפריז.
אחרית דבר
הסיפור הזה הפך לסיפור הכי טוב מכל הטיול הגדול שלנו לאירופה. סיפרתי אותו עשרות פעמים. התבקשתי לספר אותו שוב ושוב, ועל אף שחלפו כמה עשורים מאז, משפחה, חברים, ומי שמכיר את הסיפור מבקש שאספר אותו שוב לטובת הנוכחים שטרם שמעו. הילדים שלי מכירים אותו כמובן, ועכשיו, כשיש בלוג, אולי נכדתי (התינוקת לעת עתה) ואלה שיבואו בעקבותיה בע"ה, יקראו אותו כאן.
איזה סיפור מעולה! נהניתי לקרוא 🙂