הבדואים הצפונים של הגליל התחתון
הצצה לחיי הבדואים של כפר טבאש
כשאירית גוריון נוסעת או מתהלכת בסימטאות הכפר הבדואי טבאש, אני מקבלת את הרושם שהיא-היא המוכתאר של הכפר ולא מוסטפא, שאותו אנו עתידות לפגוש בקרוב. כולם מכירים אותה, כולם מחייכים אליה, וכולם מברכים ונדים שלום לקראתה. אני נוטה לחשוב שהיא המוכתאר מכיוון שבתחילת אותו יום במחיצתה אני עדיין לא יודעת את מה שהבנתי בסופו: שאירית היא אמנם גוריון, אבל למעשה היא טבאש – בדיוק כמו כל אחת מ-50 המשפחות כאן, שהם כולם בני משפחה אחת, הנושאת אותו השם. משפחה גדולה, מחבקת ודואגת, שאימצה את אירית ויזהר גוריון לחיקה כשווים בין שווים לפני 25 שנה. לא מתוך אידיאולוגיה וסיסמאות ריקות של דו קיום, אלא מתוך אהבת אדם באשר הוא אדם.
כשאירית הזמינה אותי לבקר בכפר שלה, טבאש, כמשפחה יהודית כמעט יחידה שחיה בין בדואים זה נשמע לי מסקרן ואקזוטי. מה גם שהרגשתי שמי שהופכים קרון רכבת בריטי ישן לצימר מפנק עשויים להיות אנשים מיוחדים ומעניינים. דמיינתי כפר בדואי טיפוסי מסוג אלה שאנו מרבים לראות מהם לאורך כבישי הדרום. בדונים רעועים, אוהלים ונרגילות, עזים ושטחי המרעה. מה יש ליהודים לחפש שם? ואיך הם מסתדרים? אלא שכבר בעלייה הפתלתלה והתלולה אל הכפר טבאש אני מגלה שכל מה שידעתי וחשבתי על בדואים דורש ריענון ושלמעשה נפלתי קורבן לסטיגמות שטחיות:
בטבאש מצאתי וילות ובוגונביליות במקום נרגילות וגלביות; מכוניות וג׳יפונים במקום גמלים; אמנות וסגנון במקום רועי צאן. יישוב קבע עם חיבור לטבע.
השינוי בסביבת המגורים הפיזית של הטבאשים והמעבר מנוודות ורעיית צאן ליישוב קבע הביא איתו שינויים רבים, בהם גם התמתנות במנהגים כמו ההגנה על כבוד המשפחה והיחס לנשים, שעליהם נשמע בהמשך. מה שלא השתנה – וטוב שכך – הוא מסורת הכנסת האורחים, הנדיבות ומאור הפנים המפורסמים. פגשנו אותם לאורך היום וניתן להתרשם ולחוות אותם – יחד עם הצצה לחיי הבדואים – אם תצטרפו לאחד מהסיורים של אירית להכרת אורח החיים הבדואי בטבאש. סיור שמשלב מפגש עם המוכתאר, אומן מקומי, קצת מהטבע הקרוב וארוחה מסורתית.
מוסטפא טבאש - המוכתאר האחרון
כמובן שבדרך למוסטפא המוכתאר אני מדמיינת בדואי אציל עם גלבייה ונרגילה, כורע בישיבה מזרחית על שטיחים אדומים מפוספסים תחת כנפי אוהל שחור. מי שמגיע במקומו הוא קיבוצניק חביב בחולצת משבצות, רכוב על קלנועית. הקיבוצניק הזה מתברר כמוסטפא, ואני חושבת לעצמי: אח יא ראב, יא ראב, האינטראקציה הזאת עם אל יהוד מקלקלת כל חלקה טובה.
מוסטפא נחשב למוכתאר האחרון. זהו סממן נוסף של המעבר ליישוב קבע. טבאש היא כבר חלק מהמועצה המקומית כעבייה-טבאש-חג'אג'רה ובמקום מוכתאר יש ראש מועצה. מוסטפא הוא מספר סיפורים מרתק. היה ונשאר כזה גם אחרי אירוע מוחי קשה שהותיר אותו משותק לאורך חצי גוף. ממנו תלמדו על מסורות ומנהגים, תשמעו איך אב הטביע למוות את בתו הלא נשואה וההריונית בבאר הבית, על מנהג ריבוי הנשים וגם מה קרה לנשות הכפר שמרדו וביקשו שיוויון זכויות של ריבוי בעלים.
באר ונוף מחצרו של מוסטפא. אחרי ששמעתי למה היא עוד משמשת, די מעורר חלחלה להיות כאן
"אהבתי את היהודים יותר מאשר את הבדואים," מעיד מוסטפא בגילוי לב, ומסביר: "יש לנו מנהגים טובים ולא טובים. מתחממים מהר וכבים מהר, אבל תמיד מכניסי אורחים ומארחים טובים.
"הייתי שומר בשדות העמק משנת 1952 ועד שיצאתי לפנסיה. זה מוכיח שהיו מרוצים ממני ומעולם לא בגדתי בהם," מספר מוסטפא ואולי רומז על דודו, מוחמד קאסם טבאש, רוצחו של אלכסנדר זייד, שנרצח בתקופת המרד הערבי. מאוחר יותר נקם הפלמ"ח את דמו של זייד ורצח את טבאש באוהלו. היהודים והבדואים ראו בכך סגירת חשבון ויחסי הידידות והקרבה נמשכו. יחסי הידידות והקרבה בין מוסטפא לתושבי העמק נשמרו אף הם והוא תמיד אורח של כבוד במסיבות ובאירועים שלהם.
מוספטא ואירית
פירוש השם טבאש על פי מוסטפא טבאש
סבו של מוסטפא היה שייח האזור בתקופת המנדט הבריטי. איש של כבוד ושל סולחות ששימש כבורר בסכסוכים. הוא נהג לשבת בבית אבן עתיק ונטוש בג'דה – לימים רמת ישי, שנקרא "אל חאן". הסבא וחבר נוסף, יחד עם העוזר המשפטי, הבריון עבדאללה, נהגו ללכת ל"אל חאן" מדי יום, לשבת על מחצלת ולשתות קפה בדואי מר. בספר העונשין של הסבא היו שלושה נבוטים, במידות סמול, מדיום ולארג' – בהתאמה לחומרת העבירה: גניבת תרנגולת – נבוט קטן, גניבת פרה – נבוט גדול. תפקידו של עבדאללה הבריון היה לבצע מעצר בפועל, ולצורך כך נהג לארוז את החשוד בשק עיראקי גדול, בעל שני פתחי אוורור, ולהביאו אחר כבוד בפני צוות השופטים. נאשם שלא הודה בעבירה או לא החזיר את הגניבה לבעליה היה מועבר לביצוע גזר הדין בידי עבדאללה וסט הנבוטים. ולמה טבאש? פירוש הפועל טבאש בערבית הוא לכתוש ולרסק. כשהנאשם היה חוזר הביתה, מוכה ודואב ושאלו אותו איך עבר המשפט היה משיב: "וואללה, טבאשוני," – יעני כתשו אותי.
שבט אחים - אירית ויזהר גוריון בטבאש
הסיור בשבט אחים מתחיל במתחם האירוח של אירית ויזהר גוריון שמספרים את סיפורם האישי. הם הגיעו לכאן לפני 25 שנה מטבעון. תוך כדי מגוריהם בטבעון הם חיפשו מקום אותנטי לגור בו עם חיבור לטבע ובלי ועדות קבלה של היישובים היהודים הסנובים. כשסיפרו להאני המוסכניק שלהם על החלום שלהם, הוא חשב שכדאי להם להכיר את מוסטפא, מוכתאר הכפר טבאש. מוסטפא היה שומר בשדות העמק, שעבד לאורך שנים רבות עם יהודים ופיתח איתם יחסי קירבה ושכנות נדירים. מסיבה זו לא הבין מדוע האוכלוסיות לא מתערבבות יותר, מדוע זה לא קורה יותר. מכאן התחיל להתפתח החזון שלו לדו קיום ולחיבור בין יהודים לערבים. כשפגש את הזוג הצעיר אירית ויזהר אמר להם: ״רוצים אותנטי? אצלי תקבלו אותנטי!"
מוסטפא הקצה לאירית ויזהר שטח אדמה על גבעה בקצה הכפר, בשכנות למשפחה יהודית שכבר עברה לגור לפניהם, אלא שאז התברר להם שהם דווקא כן צריכים לעבור ועדת קבלה… אצל ההורים שלהם! ההורים של יזהר, משומרת – זרמו עם הרעיון הרדיקלי, אבל ההורים התל אביביים של אירית התחלחלו למדי. פגישה אחת עם האני המוסכניק בשפרעם חיסלה את שארית כיסי ההתנגדות. האבא גילה אדם חם ומקסים שהרגיע ואמר שלעבור לגור בטבאש זה כמו לעבור לגור עם ההורים שלך. תמיד יש מי שדואג לך כאן ועושה הכל כדי שתרגיש בנוח. הרוחות נרגעו ובני הזוג קיבלו את ברכת המשפחה לצאת לדרך. בטבאש גידלו את ילדיהם, שאמנם התחנכו בבתי ספר יהודיים, אך הילדים בכפר היו לחבריהם, ובטבאש פיתחו את מתחם האירוח שלהם, שבט אחים – שם שמבטא את רוח המקום ומציע מספר אפשרויות לינה ומספר סיורים.
האותנטיות שאירית ויזהר חיפשו ניכרת בכל פינה. החל מעיצוב השאנטי של המתחם, דרך שתי העזים בחצר שמחלבן מפיקה אירית גבינות משובחות לתצרוכת עצמית וגם מעט לסביבה הקרובה, זיתים שהיא כובשת מעצי הזית בחצר, וכלה בגינת הירק שמניבה מיני ירוקים. עבור כל השאר יש כאן מאפיות עם מאפים נפלאים וירקניות עם תוצרת טרייה שבה ניתן לרכוש אפילו דלעת שלמה!
שבט אחים - לינה ואירוח
לינה זוגית בקרון
כחובבת רכבות מושבעת וגם קרונות באשר הם, בין אם נוסעים או עומדים, הייתי חייבת לראות מקרוב את הקרון הבריטי, שנת ייצור 1937 – ברמינגהם, שיזהר גוריון שיפץ במו ידיו. לקרון נוספה לאחרונה יחידת שירותים ומקלחת צמודה ומעוצבת. מתאים לרומנטיים ולחובבי וינטייג', אבל לא רק. האירוח כולל גם ארוחת בוקר.
החאן הלבן – לינה קבוצתית
לפעמים מחפשים מקום להתכנסות שהוא לאו דווקא וילה מפונפנת. מקום שיכול להכיל כעשרה אנשים למפגש חברתי או לסדנה, בלי לקרוע את הכיס ושיכול לשמש גם ללינה. אירית ויזהר עלו על הצורך הזה וזה בדיוק מה שהם מספקים במתחם האירוח "החאן הלבן". יש בחאן כל מה שצריך: מקרר וכיריים, כיור וכלי בישול ואכילה, אזור לינה עם מחצלות ומזרנים, ובחוץ – מגוון פינות זולה אל נוף עצי הזית והגבעות הירוקות.
האוהל הטיפי
לשוחרי לינת השטח מוצע במתחם אוהל טיפי, ליחיד או לזוג. האבזור – בסיסי: מיטה זוגית וחימום על חשמל. שירותים ומקלחת – בחוץ. קיימת אפשרות גם להקמת אוהלים במקום.
להזמנת לינה בשבט אחים >
עין יבקע ונחל ציפורי שמחבר בין קהילות ויישובים
מעיין ״הבית״ של טבאש הוא עין יבקע וזו גם התחנה השנייה בסיור. הדרך לשם עוברת בדרך לא סלולה, רצופה בורות, מהמורות וסלעים ולא מיועדת לבעלי מכוניות פרטיות ולב חלש שעלולים לקבל דום לב מהנסיעה. למען הגילוי הנאות: מכוניות צולחות את הדרך ואפילו בשלום, אבל ההמלצה שלי היא לרכב גבוה ורצוי 4×4.
המעיין מסביב – ירקרק וחביב; אבל מאוד עמוס מאז הפסיק להיות כמוס; וכעת, כשסביב כל מעיין ושלולית נוצרות התגודדויות, שומר נפשו ירחק מהם בשבתות.
אם מגיעים עד לכאן חבל להסתפק רק במעיין כי יש כאן הרבה יותר. עין יבקע הוא למעשה נקודת הסיום של טיילת נחל ציפורי. הנחל עבר עבודות שיקום נרחבות, האפיק הורחב ושביל נגיש המגיע עד ציפורי נסלל לאורכו. מתעלה מוזנחת הפך נחל ציפורי לערוץ שוקק ולנקודת מפגש לתושבי הקהילות והיישובים בסביבתו. רשות ניקוז נחלים וקק"ל עשו כאן עבודה נהדרת. עכשיו, כשהכל ירוק ומיני ירוקים למאכל צומחים לאורך הגדות, כדאי להצטרף גם לאחד מסיורי הליקוט.
אוהל חמודי - עראיס טבאשי בסטייל
חמודי הוא בחור צעיר וחמודי שכבר נודע כבעל העראיס הכי טוב בארץ. כיוון שאני צמחונית, אני יכולה להעיד רק על נאקות העונג שנשמעו סביבי מפי הבשריות. לצד העראיס הוגשו סלט פטוש רימונים וסלט יווני עם קוביות בולגרית (כן, הפיוז'ן הגיע גם למטבח הבדואי) ואלה היו רעננים ומתובלים ברוטב סודי חמצמץ, נושך וממכר.
אוהל חמודי ממוקם על דרך טבאש, ובמקום אוהל מסורתי יש לו סוכה מוצלת שעץ הנטוע במרכזה יוצר חופה נאה. ניתן לשבת סביב שולחן או בזולה הקטנה עם המושבים הנמוכים.
המקום פועל משש בערב עד אחת לפנות בוקר. כרגע לטייק אווי בלבד.
עומאר טבאש - אומן
בחצר המטופחת של עומאר טבאש, הגדושה בעשרות יצירות אומנות, יש גם מחסן גרוטאות. יש לילות שמי מהגרוטאות מתגלות אל עומאר בשנתו ומספרות לו שאם יחבר אותן יחדיו הן יהפכו לשלם. אולי לטרקטור, אולי לדמות. הכל כיד הדמיון שלהן ושל עומאר. בבוקר הוא נענה לקריאת הגרוטאות שלו וחש למחסן שמשמש גם כבית מלאכה, ויצירה חדשה מתוספת לחצר. עד כה התקשה עומאר להיפרד מיצירותיו למעט מתי מעט, שעיצב עבורם גינה וכבונוס העניק להם אחת מעבודותיו. אבל בקרוב מתכוון עומאר להיחשף לקהל גדול יותר וישתתף ביריד אומנים בטבעון.
עומר טבאש הוא גם קבלן לעבודות עפר, שיפוצניק ומעצב גינות. ידי זהב. הוא גר בבית גדול שמשקיף לנוף סקוטלנדי ירוק שפרות רועות בו ממרחק. על יריעה גדולה מול הנוף היפה הזה פרוסים זיתים שחורים במלח גס – תהליך שאמור לייבש אותם ולהוציא מהם את המרירות. אחר כך יתבל אותם במיני תבלינים ובצמח הפיגם. פאוזה אשתו, שמוזגת עבורנו תה צמחים, גם ממהרת להביא את צמח הפיגם בעל הטעם החזק והדומיננטי. היא עצמה לא הסטריאוטיפ של האישה הבדואית הביישנית והנחבאת על הכלים. היא חברותית, מפולפלת, מצחיקה ודעתנית ומהר מאוד נקשרת איתה שיחה הומוריסטית על צער גידול ילדים. כשפאוזה מתארת את בתה הצעירה שלצידה מתלוננת מול הארון המלא שאין לה מה ללבוש, אני אומרת די! הם התקלקלו לגמרי!
עומאר מקבל את פנינו בשמחה ובחיוך רחב. כשהוא מסביר איך רקח ויצר ממיני גרוטאות ושברי מתכות יצירות שלמות העיניים שלו נוצצות והוא כמו חווה מחדש את חדוות היצירה. אחר כך יספר לנו מעט על תולדות הבדואים בארץ ובכלל. הטבאשים נמצאים כמאה שנה באזור. הם הגיעו לכאן מאזור עיראק והמפרץ הפרסי בתקופת השלטון העות'מאני, כשהגבולות היו פרוצים. הבדואים נדדו בעמק ובין הגבעות של נופית עד שהתיישבו בטבאש. חלקם של הבדואים ממוצא יהודי. אלו הם בני שבט התיהא – כלומר, יהודים שתעו ונדדו במדבר. לטענת עומאר גם בני טבאש מהתיהא, אבל לא מצאתי לכך אישור ויקיפדי. חבל. יכולנו להיות אחים ולא סתם בני דודים.
טאבון פאטמה - הכי קרוב לאוכל בדואי
קצת לפני שהשמש שקעה וצבעה את השמים באדום בוהק, לקחה אותנו אירית לכפר הבדואי השכן זרזיר, למסעדת טאבון פאטמה של איציק. לכאורה עוד מסעדה ערבית שפותחת שולחן נדיב עם מגוון מסחרר של סלטים, חומוס, לאבנה, ממולאים ופיתות צרובות. אך רק לכאורה. זוהי המסעדה היחידה כמעט שמגישה עוף צלוי שמבושל בשיטה בדואית מסורתית, לאחר שנטמן בבורות באדמה, ומכאן גם שמה של המנה: מדפונה או מטפונה. מנת טייק אווי של מטפונה שהבאתי הביתה הוגדרה על ידי הבן שלי, שיודע איך לפרגן לאמא ולהחמיא לה – כ"כעוף הכי טעים שאכלתי בחיים." אבל לא נורא, סולחת לו. הוא רק בן 21 ויום יבוא והוא עוד יתגעגע לעוף שאני טומנת בסיר החרס שלי.
המסעדה הוקמה על ידי האחים איציק ותמיר ג'ואמיס, יחד עם אימם פאטמה ז"ל. איציק מגשים חלום ישן, לאחר 12 שנות שירות ביטחוני באיטליה – שם קיבל את ההשראה: מסעדה מתחת לבית המגורים. מאחורי המסעדה שתי הפתעות: האחת היא מתחם הבורות לצליית העופות. אם תגיעו חמש דקות לפני השעה 12:00 או חמש דקות לפני 14:00 תזכו להיות עדים לשליפת העופות מן האדמה.
ההפתעה השנייה היא מבנה מלבני מוארך, צבוע שחור מבחוץ והמדמה אוהל בדואי. העיצוב בפנים – בדואי, כמיטב המסורת והרעיון – שימור ערך הכנסת האורחים. האוהל פתוח חינם אין כסף לכל עובר אורח, כולל קפה. אורחי המסעדה טאבון פאטמה מוזמנים לשבת שם בחלק האחרון של הארוחה: להשתרע, לפתוח כפתור בחגורה ופשוט לנוח כמו בבית על הספה. איזה רעיון נפלא! כמה פעמים נמנענו מללכת למסעדה רק בגלל שאי אפשר לעבור אחר כך לספה.
הארוחה הנפלאה הזו סיימה יום חשיפה לאנשים חמים, נדיבים וחרוצים שחיים יחד בהרמוניה ומשפיעים אלה אלה, זה מטובו של זה. כשניחוחות המדפונה כבשו את חלל המכונית הפלגתי לביתי הקונבציונאלי, ביישוב הקונבציונאלי שבו יש העדפה לשכנים שרואים ואינם נראים.
אם אתם בסביבה אל תפסחו על ציפורי
לקריאה נוספת
הסיור בטבאש התקיים במסגרת טיול בלוגריות. מעניין לקרוא על נקודות מבט נוספות, אנקדוטות ורעיונות נוספים לטיולים באזור:
שבט אחים גם יחד – טיול לכפר טבאש ולאורך טיילת ציפורי – בלוג אפקים מטיילים של ינינה זסלבסקי אפק >
לינה ואירוח בכפר הבדואי טבאש – בלוג חמושה בעדשה של ניני אטלס >
עמק יזרעאל – מטבאש ועד נצרת – בלוג החיים סילאן של תמר גרינברג >
פינגבק: סיור בעמק יזרעאל בית לחם הגלילית - רואה עולם - בלוג טיולים | מיכל מנור