זו הייתה הפנטזיה של החבורה שלנו: וילה איטלקית מרובת חדרים שתכיל בנוחות את כולנו יחד, שפת בריכה לארוחות בוקר שנכין בעצמנו ממוצרים שנקנה במאפייה ובמכולת השכונתיים, מסעדת מישלין מימין ואיטקלייה רגילה משמאל – בקיצור – תנאים כמעט כמו בבית.

בתום כמה ימי גלישה מתישים באתרי וילות איטלקיות ושיטוט וירטואלי בסלונים ובחדרי זרים נמצא ששרה מ"ווילה שרה" עונה על כל הקריטריונים הנוקשים האלה, שלא לומר בלתי אפשריים. וילה שרה ממוקמת בעיירה נידחת בדרום איטליה, הלא היא סנטה אגתה, ועל אף שבימינו עזרי ניווט למינם מביאים אותך בבטחה ובוודאות אל כל יעד, במקרה של סנטה אגתה נקלענו למצב המביך שבו עזר הניווט בישר שאכן הגעת ליעד, אך היעד, אבוי, אינו נראה כמו היעד כלל וכלל. בצר לנו פתחנו חלון והשתמשנו באמצעי ניווט קדום, הלא הוא "שאל את המקומי התורן שברחוב".

"דו יו נו וויר איז סנטה אגתה?" שאלנו את המקומי הראשון, וההוא קימט את פיו והעווה את פניו בהבעת "לא מכיר, לא שמעתי, לא יודע" ונפנה לדרכו.

"דו יו נו וויר איז סנטה אגתה?" שאלנו את השני וגם הוא: קימט את פיו והעווה את פניו בהבעת "לא מכיר, לא שמעתי, לא יודע" ונפנה לדרכו.

דו יו נו וויר איז סנטה אגתה? שאלנו גם את המקומי השלישי וגם הוא… נכון… קימט את פיו והעווה את פניו בהבעת "לא מכיר, לא שמעתי, לא יודע" ונפנה לדרכו.

היום התחיל להחשיך. התקשרנו לשרה והודענו לה שאנו מתעכבים, שאנו מתקשים למצוא. שרה אמרה שהיא עומדת כבר חצי שעה בפתח הווילה, שהיא הייתה בכייף משאירה את המפתח במסעדת בואנוס איירס השכנה, אבל היא פשוט חייבת ללמד אותנו פרק בהלכות מחזור הפסולת, שכן אם נטעה ולא נפריד נכון עיריית סנטה אגתה תקנוס אותה קשות. כמובן שלא רצינו שייקרו לשרה דברים נוראיים מסוג זה בגללנו, אבל קודם, "שרה יקרה, בואי נמצא מישהו בסביבה ששמע על סנטה אגתה."  

"דו יו נו וויר איז סנטה אגתה?" שאלנו את הרביעי, שברגע הראשון כמעט וחזר על הבעות הפנים קודמיו, אבל שבריר של הארה פילח את מוחו והוא אמר: "אהההה… סנטאאאאגתה!" ומפיו זה נשמע כמו סתתה-תאתה.

"כן, כן סנטגתה," שיהיה סנטאאאאאגתה, "איפה זה?"

"זה כאן!" אמר, "אתם בסנטאאאאגתה!"

הכל עניין של הגייה מתברר. אנחנו הגינו את שתי המילים בצברית מחוספסת, עם הטעם על ההברה האחרונה והוא, איטלקי שכמותו, הגה את צמד המילים כאילו היו אחת, כשהטעם הוא על ה-ט, ועם הארכה של ה-טאאא עד שהמילה קיבלה את ניגונה האיטלקי המשובב.

דרום איטליה – הווילה

 עיירה קטנה היא סנטאאאגתה. בקיץ היא הומה תיירים דקדנטיים שמגיעים אליה במיוחד ל"רסטורנה של דון אלפונסו" שני כוכבי מישלין, אבל בסוף אוקטובר המסעדות ריקות, אפילו דון אלפונסו מגרד את השפם, ושאר השפים או שלוחיהם עומדים על הפתחים לצוד לקוחות. כך צד אותנו רוקו, שהוצב בקצה השביל בחולצת מלצר לבנה ומעומלנת וצפה אל העולים לקראתו משל היה סוריקתה. מיד כשהבחין בנו נפנף בשתי ידיו ושמח בנו כאילו היינו דודניו האובדים ופיתה אותנו לבוא לאכול אצלו עוף צלוי שלם ותפוחי אדמה אפויים בשמונה יורו בלבד וגם ריזוטו ופסטה מלנזנה כמובן.

"תן לנו לפרוק ציוד, לשחרר את שרה וכבר באים," אמרנו לרוקו, "לא בורחים, אנחנו שכנים…" בשביל מה ביקשנו איטלקייה משמאל? רוקו נאלץ להסכים בחוסר רצון בולט על אף שנראה כמי שלא מאמין לנו. הוא חשש שנחמוק מידיו ושנלך לאיטלקייה המתחרה שלו ממול, לבואנוס איירס, או לדון אלפונסו, אבל באמת שלא הייתה לנו שום כוונה כזו כי לפני שנועדנו לשמח את רוקו, נועדנו לשמח את שרה.

ואכן חזרנו לרוקו. הוא קיבל את פנינו בשמחה מהולה בהקלה על ששבנו. הוא מיד חילק לנו צ'ייסרים של לימונצ'לו ואמר "סאלוטה" ואנחנו החרנו אחריו: "סאלוטה"! וכבר שיתף אותנו בזוגיות הארוכה שלו עם פילומנה וכבר  הזמין אותנו לערב שירי סן רמו וריקודים למחרת. איזו נדיבות חשבתי לעצמי, לחלוק איתנו ככה אנשים זרים את הצ'ייסר. מחשבה תמימה יש לומר, של מי שהגיעה לא מכבר לדרום איטליה ועדיין לא יודעת שהדרום איטלקים כבר לא יודעים מה לעשות עם כל הלימונצ'לואים שלהם ורק מתים להיפטר מהם ולכן ישקו אותך בלימונצ'לו בכל הזדמנות, ינסו למכור לך אותו, ישפריצו אותו עליך וישווקו לך לימונצ'לו בכל מצב צבירה אפשרי, כולל כאלה שהטבע לא שמע עליהם.

באשר להלכות מחזור, נראה שעיריית סנטה אגתה הלכה צעד אחד רחוק מדי. נראה שגם אנחנו הלכנו צעד אחד רחוק מדי בניסיון טו ליב לייק דה לוקאלס. בווילה היה חדר זבל עם חמישה פחים, כשלכל סוג זבל יש שקית בצבע מיוחד שאותו נדרשים התושבים לרכוש באופן מיוחד. שרה גם ביקשה שלא נתבלבל ושלא נשכח להוציא החוצה בסוף כל יום את סוג הזבל שאמורים לפנות למחרת כי בכל יום אוספים משהו אחר. בנוסף, על המקרר נתלה דף רשמי עם פירוט לקטגוריות ומתחתיו באותיות קטנטנות רשימה של כל הפריטים שמותר לזרוק באותה קטגוריה. ולמרות כל זאת, בערבו של יום טיולים מפרך, על כוסית לימונצ'לו או יין, ניצתו ויכוחים קולניים על פריטי זבל שנפלו בין הפחים. למשל: לאיזה פח זורקים חפיסה ריקה של אקמול? לזה של האלומיניום והפחיות או לזה של הפלסטיק? או לאן משליכים את המטרייה השבורה? וכך הפלגנו בערבים בהאשמות הדדיות על שלא הקשבנו טוב טוב טוב להסברים של שרה.

כיוון שכעבור יומיים הצטברו והלכו יותר מדי פריטים כאלה שנפלו בין הפחים, הצעתי שניקח את הזבל איתנו, ביום שניסע לנאפולי, ונשליך אותו באחד הפחים שם. זו הייתה הצעה מרחיקת לכת שנפסלה על הסף. ואולם, בהיותנו בנאפולי, בעומדנו באחת מנקודות התצפית הגבוהות על העיר,  צדו את עיניי שלוש צפרדעי זבל ירוקות חדשות ונוצצות. מתוך סקרנות פתחתי את אחד הפחים. זה היה הפח הכי נקי ומסודר שראיתי מימיי. ערמות ערמות של שקי ניילון עצומים, שחורים, מבריקים ואטומים – קשורים יפה יפה היו בו. מזל שלא הגענו עם הזבל שלנו… אך מצד שני, זוהי נאפולי! ערש לידתה של המאפיה, בירת המאפיה של מחוז קמפניה… כאן יש מצב שבתוך פחי הזבל, בתוך שקי הניילון העצומים, השחורים, האטומים והמבריקים ארוזות לא פחות ולא יותר מאשר – גופות! ועם המחשבה המצמררת הזו סגרתי באחת את מכסה הצפרדע ושמרתי לעצמי את מחשבותיי הפרועות והתפניתי לראות את נאפולי ולמות.

רוצים לדעת מה יש לי נגד לימונצ'לו? קראו כאן

על עוד מקרה משעשע בדרום איטליה – קראו כאן