נהריה - קצת פחות מ-24 שעות של שכרון חושים
חודשים ארוכים שקבוצת הווטספ ״נוסעות ונהנות״, המורכבת מחברותיי מגן הילדים ועד התיכון, מנסה למצוא דרך ראויה לחגוג את ה-60 שלנו. הצעות עלו ונפלו בזו אחר זו, עונות השנה התחלפו, הראשונות מאיתנו שכבר חגגו זקנו בכמעט שנה – ועדיין – לא נמצא התאריך שיתאים לכולן. נו טוב, מדי חודש מישהי אחרת נרתמה להצדיק את שם הקבוצה ו״נסעה לה ונהנתה לה״, והניסיון לתפוס את כל ציפורי החופש יחד בתוך הקן התגלה כמשימה בלתי אפשרית בעליל. אבל טיימינג לא היה הבעיה היחידה; בלה רצתה את ברלין ואלונה מופע בפראג. רונית הציעה סדנת בישול וחיה טיול נשים ברומניה, ויוי רצתה שנהיה מלכות המדבר וחווה אמרה שמספיק לנו ירושלים וטלי, שכבר הקיפה את כדור הארץ פעמיים ביקשה יעד שעדיין לא הייתה בו. בקיצור, זה נהיה סודוקו ממש קשה לפיצוח.
ואז כשאלונה אמרה שהיא מרימה ידיים ושבקצב נזה נגיע לגיל 70 פתחנו שוב יומנים והסכמנו לפחות על התאריך ועל הקונספט. הבנו שבסך הכל אנו רוצות מרחב למסיבת פיג׳מות קטנה, שיאפשר לנו לחשוב ולהאמין למשך 24 שעות לפחות שאנו כמעט אותן נערות שהיינו, עם אותם צחוקים וריכולים על כל העולם, שיתוחזקו הפעם בכמה טיפות אלכוהול, שאז היה אסור והיום – מי יכול עלינו? אז בשעה טובה סגרנו את פינת הטיימינג ועכשיו נותרנו עם פינת הלוקיישן ושיהיה לנו בהצלחה.
להעיר את העיר
היום הייתי בנהריה. כן אותה נהריה שבילדותי הייתה סוג של חו״ל, עם המטרוניטות הייקיות, הקרלטון שבשבילנו היה לא פחות ולא יותר אם לא הריץ, חוף הים הנפלא והכרכרות עם הסוסים בגעתון. נערה הייתי וגם זקנתי, כפי שוודאי למדתם מהפסקה הראשונה, ונהריה שינתה פניה: הייקים עזבו, הגנים והפארקים גודרו וננעלו והתיירים הוכרזו כאורחים לא רצויים. רחוב הגעתון עם האפיל האירופי התמזג עם הלבנט והפך עלוב ומוזנח כמו ערוץ הנחל החוצה את העיר. נהריה נכנסה לתרדמת חורף ארוכה. ארוכה מדי.
היום הגעתי לנהריה בעקבות צוות מבשרי האביב שלה. מדובר בצוות נמרץ של נהריינים בנשמה שמשמשים בהתנדבות כיועצי התיירות לראש העיר והם חדורי מטרה ושופעי רעיונות להעיר את העיר. וכמו בסיפור ״הענק וגנו״, הגדרות והמנעולים הוסרו, התיירים נקראו לשוב ולפקוד את העיר, והענק החדש שעומד בראש העיר מבין שאם מאפשרים למבקרים ליהנות מטובה, העיר תשוב לפרוח ולשגשג. כחלק מאותה מגמה בתי מלון חדשים הנצו בנהריה והחלו ללבלב. אחד מהם, שהיה לי העונג להתארח בו הוא casa boutiqe hotel. קאזה בספרדית פירושו בית ונראה שלא יד המקרה היא בבחירת השם. כי ״בית״ הוא התחושה שהבעלים והמעצב ביקשו לשדר מיד עם הכניסה בשעריו.
גילוי נאות: אני מתה על בתי מלון. במיוחד את אלה מהזן המפנק. לא שאני כזאת נסיכה על העדשה אבל בגילי המתקדם מלון הוא כבר לא רק מקום להניח בו את הראש כי ״מה זה כבר משנה״, או ״כמה אנחנו כבר במלון״ ו״ממילא כל היום מסתובבים״ ועוד קלישאות כגון אלו שמאחוריהן מלונות מקרטעים וחבוטים, קשוחי מזרן ומוכתמי שטיח. אז ככה שמלון – לא רק שאינו מקום להניח בו את הראש, אלא לפעמים המלון הוא האטרקציה ולפעמים המטרה בכבודה.
נהריה - מתנדנדות כל הדרך אל הבראנץ'
אני אוהבת את המנעד הזה שבו מלון מאפשר לי לבחור בין תחושת זרות לביתיות, בין אינטימיות לאנונימיות, מנעד שבו אני קובעת את הגבולות. בקאזה-בית מרגישים בבית והמלון עושה זאת מרגע הכניסה בשעריו. החל מהעיצוב הביתי-הווינטיג׳י, הכורסאות עם מסעדי העץ מחודדי הזווית, דרך החדרים המזמינים שבא לאמץ אותם כחדר השינה הפרטי בבית ובמיוחד דרך הצוות שמונחה להעניק לאורח את אותה תחושת ביתיות. אחרי שעתיים שלוש במלון, איפשהו בין הבראנץ׳ הפוטוגני והקוקטיילים הצבעוניים, בין טיפולי הספא לבריכה שעל הגג נפל לי האסימון. הבנתי שחודשים ארוכים של חיפושים הגיעו כאן לסיומם. אני רואה אותנו כאן, את כל חבורת ״נוסעות ונהנות״, משתרעת על ספות הווינטייג׳ בלובי, מתפרקדות עם קוקטייל בבריכה ומתנדנדות כל הדרך אל הבראנץ׳ האנין – ספק בגלל האלכוהול, ספק בגלל עיסוי משחרר. דמיינתי אותנו כאן ואהבתי את התמונה.
נהריה - רחוב ישן בצהרי היום
ככל שזה נוגע לי, יכולתי להישאר בקאזה לשנ״צ, או למצער באולימפוס הקריר של קומה 10 ולהביט בהתנשאות ורחמים מלמעלה למטה אל בני התמותה המיוזעים שעל המדרכה, מבלי לדעת שגם בגורלי נגזר לצאת אל המהביליה שעל הגעתון, 38 מעלות בצל, 85 אחוזי לחות, שני קילומטר של יזע עד בואכה מסעדת ״חוויית המלכים״ של חוסאם עזאם, דרוזי חביב מאבו סנאן, שמת על העיר הזו ולא נרתע מלהקים בה עסקים על אף הקשיים.
נהריה היא עיר מחוז עבור עשרות מושבים, קיבוצים וכפרים סביבה. נהריה היא העיר הגדולה, היא בירת הגליל המערבי. גם חוסאם מבין את זה והוא מחכה בסבלנות ובאהבה לתיירים מבחוץ ולישראלים מבפנים שיבואו לאכול את המטעמים שלו וליהנות מהכנסת האורחים שלו. אנחנו לצערינו יכולנו לטעום רק כזית מכל הטוב שהרעיף עלינו כי חטאנו בנטילת מנת יתר של ברוסקטות בבראנץ׳ של קאזה. אוח יא קאזה.
טיילת נהריה לוהטת בצהרי היום
אני אוהבת את הטיילת של נהריה. בין חוף סוקולוב לחוף גלי גיל נבנתה לשון יבשה, מקורה ומגודרת, הנכנסת כמה עשרות מטרים לתוך הים ומאפשרת לצפות בו כבמתוך אנייה. בחלק אחד של אותה לשון הותקן פתח עם גרם מדרגות, המגיע עד הגלים המשתברים והמתנפצים בקצף על הסלעים. יש לזה מראה פראי מהפנט. הספסלים הפזורים לאורכה של הלשון הם לטובת האוהבים לנוח והאוהבים לאהוב ולכל האוהבים באשר הם.
ביקור בנהריה הרי שאינו שלם בלי טיול על הטיילת ולכן, על אף עומס החום של צהרי היום התנדנדנו לנו שבעות וכבדות לפאפיה ביץ׳, אחד מני קפה החוף הרבים שלאורכה. חייבת להודות שהרעיון לא לחסות תחת קרירותו של המזגן בשעה זו של היום ובעונה זו של השנה נשמע לי בלתי חוקי בעליל, אבל כבלוגרית אחראית לא נותרה לי ברירה אלא לתרום את גופי למדע כדי לשרוד ולחזור ולדווח שהיה ממש סבבה בחסות הבריזה. הרוח בידרה את שערותנו, הצחוק ומצב הרוח על שפתותינו, שייק פירות צונן ודחוס בידנו ומה? מה צריך יותר תייר כדי לחיות??
שתי אצבעות מצידון
לו אני התיירת – לא צריכה יותר ממלון טוב, מסעדה טובה ושייק טוב, אבל לו הייתי אתם והייתי מחפשת קצת ״נופש פעיל״ מה שנקרא, הייתי הולכת ל״פוצקר״, מרכז שיט וצלילה בנהריה בשביל קצת אקסטרים ואדרנלין. יש להם כמה מסלולי שיט המתבצעים בסירות גומי מהירות והמיועדות לעד 13 משתתפים. אפשר לצאת למסלול סובב נהריה, בקטנה, אפשר לשוט לאי האהבה ואיי אכזיב ואפשר להגיע עד לנקרות של ראש הנקרה, ככל שהים יאפשר. השיט הזה נשמע מדליק במיוחד אבל הוא מותנה באישור הצבא כיוון שהוא עובר לאורך החוף הצפוני, לכיוון דרום מערב – שם מבצעים תצפית על רכס סולם צור. בימים של ראות טובה ניתן לראות את צור, צידון וכפרי החוף בדרום לבנון והנה לנו, היינו בנהריה ואפילו נגענו בחו״ל.
אז תגידו מה שתגידו על נהריה, אבל דבר אחד אף ראש עיר לא יכול לקחת ממנה, מרושע ככל שיהיה, ואלו הים והחופים ואלו עמדו לזכותה גם בשנות הכפור.
אמנות כמחוללת שינוי בנהריה
לקראת סוף היום פגשנו בשדרות הגעתון את קהילת תרבות נהריה, עומלת על פינישים אחרונים לקראת פתיחת תערוכה באותו ערב. קהילת תרבות נהריה היא חלק מזרם עולמי ששם לו למטרה להנגיש את האמנות לציבור ומסיבה זו התערוכה מוצגת במתחם ציבורי, באמצע הרחוב ולא בגלריה שבמגדל המים.
צעירים וצעירות, אמנים ותושבי נהריה, בסיוע עיריית נהריה עבדו בשיתוף פעולה כדי להפוך מתחם מוזנח, מצחין משתן, למקום אסתטי וראוי כדי להציג בו תערוכה.
האמנים המציגים הם תושבי נהריה, והתערוכה עוסקת ביחסים של התושבים על עירם.
אחרית דבר
בעודי בקאזה שלחתי כמה תמונות לקבוצת החברות. הן מיד השיבו "תסגרי לנו כאן יום כייף". מחויכת מאוזן לאוזן סיפרתי את זה למנכ"ל המלון, איזק באנויאן, שבדיוק עמד לצדי. "הן רוצות את כל החבילה," אמרתי. "את הבראנץ', הקוקטיילים, הספא והבריכה." איזק התלהב ואמר שיום כייף במלון הוא קונספט מעולה שישתלב נפלא עם מסיבת הרווקות המתוכננת בימים הקרובים בקאזה.
אז אם תפגשו פעם בקו הרכבת נהריה-תל אביב חצי קרון של נשים שמחות בדרך אל או בדרך מ-, דעו לכם שהן לפני או אחרי כמה שעות של שכרון חושים בקאזה ובנהריה רבתי.
תודות
לצוות יועצי ראש העיר לתיירות (בהתנדבות) שליוו לאורך היום חבורה של בלוגריות והדביקו אותה בחזון ובראייה האופטימית.
לעינת הרשקו, בעלת הבלוג אלטרנטיבה ולאלי אוקנין ואורגד רונן.
אכן ארוכה היא עוד הדרך, אבל היי! אף אחד עוד לא מת ממנת יתר של לוקאל פטריוטיזם.
בלוגריות כותבות על נהריה
ניני אטלס – "חמושה בעדשה" – "נהריה יוצאת מן הגדרות" – על התפתחות אורבנית ועשייה קהילתית.
אילנה בר – "יצאתי מביתי למסעותי" : "מה בין "חופש" ל-"חופשה" – מה בין חופש לחופשה ואיך זה קשור לנהריה.
עינת הרשקו – "אלטר-נע-טיבה" – "נהריה – היפיפייה המתעוררת" – שש סיבות למה ה חופשה הבאה שלכם צריכה להיות בנהריה.
תמר גרינברג-הלפמן – "טיול בוטיק בנהריה" – רעיונות לטיול כוכב
הצטרפו למנויי בלוג "הטוריסטית" וקבלו מדי פעם טיפ על יעד מגניב או מסלול שווה
כרגיל כתיבה משובחת! היה כיף לבלות ביחד והמידע על השייט חשוב ומעניין.
אח, מלי, היה כייף איתך בנהריה וכעת היה גם כייף לקרוא על הסיור שלנו.