דבר מכל מה שהבטיחו הברושורים על איסלנד לא דמה ממה שנגלה מחלון המטוס עם התקרבו לנחיתה בקפלוויק. הבטיחו נופים ירוקים ואת הלגונה הכחולה, אבל מתחת הייתה רק שמיכה עבה ואפורה של עננים, והגשם היכה על חלון המטוס. זה נראה קר וקודר, ואני רק פנטזתי על מעיל הפוך והמטרייה שממתינים לי בראש הערמה במזוודה.

קפלוויק מזכיר יותר תחנת מטרו גדולה מאשר שדה תעופה. פשוט יורדים מהמטוס, אוספים את המזוודה, ובלי ביקורת גבולות וחותמות בדרכונים – יוצאים החוצה. אלא שהמסוע בקפלוויק סבב ריק על צירו, חף מכל המזוודות, שנותרו בטיסת הקונקשן מפריז.

כל הכנסת האורחים האיסלנדית שקיבלנו על המטוס, עם השדרוג לביזנס ועם הפינוקים שגרמו לנו לרצות שהטיסה לא תיגמר – התנדפו מול דלפק ה-lost baggage. פקידה חמוצת סבר השיבה שהיא מצטערת, אבל Iceland air  היא לא כמו שאר חברות התעופה, שנותנות לך סכום כסף כדי לרכוש ציוד בסיסי. "אבל תראי אותנו?!" זעקתי בשבר, "אין לנו כלום!" האיסלנדית לא התרשמה. היא רק אמרה שאם יהיה לנו מזל היא תמצא עבורנו במחסן שלהם נרתיק רחצה שמכיל כמה פריטי טואליטיקה בסיסיים.

מעבר לחלונות הזכוכית היה אפור ורטוב ולא הייתה ברירה אלא לצלול אל תוך מתך הגשם, בלי מטריה, עם שמלת הקיץ הקצרה מישראל החמה, בניסיון להגיע כמה שיותר מהר למחסה של המכונית השכורה, למלון, לחנות כלשהי, לקנות תחתונים, בגדים, מעיל, מטריות… כן על חשבוני, לעזאזל,  העיקר שנמצא משהו ביום ראשון שלהם, כשהכל סגור.

בכל המחדל הזה אשמים בכלל הצרפתים שהטיסו אותנו מישראל לפריז. אני ארזתי נכון, ארזתי מצוין ואפילו ארגנתי מזוודת טרולי לעלייה למטוס עם כל ציוד ההישרדות שכלל את הביגוד התרמי, נעלי המרל, המכנסיים המתפרקים דוחי הגשם מלמטייל, לבנים להחלפה, מטריות… אני הייתי סופר בסדר. איפה נפלתי? נפלתי על שני אינץ'. שני אינצ'ים יותר מדי באורך הטרולי, שלא נכנסו לסד של דיילת הקרקע בנתב"ג. מזוודת ההישרדות שלי, שבה שמתי את כל מבטחי, שלו הייתה איתי לא הייתי נאלצת להשפיל את עצמי ולהתחנן בפני פקידת ה-lost baggage, נקרעה מבין ידיי ונלקחה לבטן המטוס.