בין לאס וגאס ללוס אנג'לס

יש כמה דרכים לעשות את את 270 המייל המפרידים בין לוס אנג'לס לבין לאס וגאס וזו בדיוק הסוגייה שבה התחבטתי בטיול האחרון שלי לארה"ב.

"אז איך אתה מעדיף לעשות את הדרך חזרה מווגאס ללוס אנג׳לס? ברכב או בטיסה?" אני שואלת את בעלי, שכרגיל אין לו קצה מושג. לא שלי יש מושג, אבל הוא יודע שהוא יכול לסמוך על הקשרים שלי בחלונות הגבוהים של גוגל ועל החברים שלי בטריפ אדוויזור ושלא ירחק הרגע ואחזור אליו עם מסמך הבנות מזוקק של יתרונות וחסרונות מנומקים.

ייאמר לזכותו שבנקודה זו יש לו יותר ממושג  – שלא לומר – ידיעה בטוחה וזה אכן מה שקרה, ולהלן תמצית מסמך ההבנות:

השיקולים נגד מכונית:

• כבר אין כוח לנהוג 5 שעות.
• הדרך חדגונית, משעממת, עם נוף מדברי צחיח ולא מרשים.
• סיכוי להסתבך בפקק ולפספס את הטיסה.
• טיסה עולה רק 50 דולר כולל מזוודות בחברת South West.

השיקולים בעד מכונית:

• מרוויחים עוד ארוחת בוקר-בופה-אכול כפי יכולתך בבלאז׳יו או בפריז
• הנסיעה, משעממת ככל שתהיה, היא עדיין המשכו של הטיול.
• חברים בטריפ אדוויזור סיפרו לי שאם אין מדובר ביום ראשון בשבוע – היום שבו כל מהמרי סופהשבוע נוטשים בהמוניהם את העיר – אין חשש לפקקים.
• התגלו כמה אטרקציות בדרך שעשויות לשבור את הכביש הארוך הזה.

אם אתם שוקלים לעשות את הדרך בין שתי הנקודות – לאס וגאס-לוס אנג'לס – ברכב, על כביש 15, אלו נקודות העצירה/עניין:

• אאוטלט ראשון, ממש ביציאה מווגאס, בעיירה פרים.
• אאוטלט שני, בברסטואו, קצת לפני לוס אנג'לס
• פארק לאומי של עצי יהושוע  הכרוך בסטייה מכביש 15 והארכת הדרך בשעה נוספת.
• עיירת רפאים בנוסח המערב הפרוע בשם קאליקו, שלשמה התכנסנו כאן.
• קטע הכביש בין סאן ברננדינו לברסטאו העובר בדרך 66 ההיסטורית.

אני לא חובבת אאוטלטים וגם לא מערבונים, אבל הידיעה שבאמצע שום מקום ניצבים מבנים אותנטיים שקפאו בזמן, הציתה את דמיוני, ובדמיוני כבר ראיתי את קלינט איסטווד נכנס ויוצא מבעד לדלתות הקפיץ המתנפנפות ואקדוחנים קשוחים בכובעי בוקרים ובנדנה אדומה על הצוואר – וזה כבר הצדיק את הנסיעה.

חשוב מאוד לבדוק לפני הנסיעה את עבירות הכביש:

כדאי לבדוק לפני נטילת ההחלטה – בהתאם לעונת השנה – (דצמבר-פברואר) מה מצב הדרך, שכן לפעמים, לא ייאמן, הדרך חסומה בגלל שלג במדבר. מדובר בקטע הכביש הסמוך למעבר בין המדינות נבאדה לקליפורניה, בנקודה הנקראת Halloran Summit Rd

ניתן להתעדכן באתר:  The department of transportation

או להתקשר ל: California DOT – (916)445-1534 – לגבי מצב הכביש בקליפורניה

או להתעדכן כאן במצב הכבישים בנאבדה

טיסה בין לאס וגאס ללוס אנג'לס

אמנם הטיסה בין לאס וגאס ללוס אנג'לס אורכת שעה ועשר דקות בלבד, אבל חייבים לכלול בתחשיב הכולל של השעות גם את שלוש השעות של ההגעה לפני וגם את זמן איסוף המזוודות, כך שחיסכון בזמן אינו משמעותי. לחברת South West כאמור, יש מחירם מצוינים, הכוללים גם את מחיר המזוודות.

אוטובוס בין לאס וגאס ללוס אנג'לס 

מספר חברות אוטובוסים מפעילות את הקו הזה בתדירויות שונות ובאורכי נסיעה משתנים – בהתאם למספר העצירות בדרך:

חברת Greyhound  הוותיקה. הנסיעה דרכה אורכת בין 5-7 שעות.

חברת Megabus – הצעירה יחסית, אבל נמצאת בצמיחה מהירה ומדי שנה מוסיפה עוד ועוד קווים. האוטובוסים שלהם חדישים והמחירים מצוינים. התפרסמו בעיקר בזכות הנסיעות ב-1$. זה אמיתי. משך זמן הנסיעה: 5.5 שעות.

חברת Amtrak –  החברה מפעילה את הקו רק פעמיים ביום ומשך זמן הנסיעה נע בין 6-8 שעות.

לוס אנג'לס – לאס וגאס בשאטל מפואר

מחיר הנסיעה  לכיוון אחד הוא 73$ וזה כולל חטיפים ושתייה, סרטים ומערכת בידור, אינטרנט ועצירה לארוחה בברסטאו.

יש מספר חברות המפעילות את הקו הזה בתנאים דומים. luxbus ametica היא אחת מהן.

מקווה שסייעתי לכם בהחלטה, ואם בחרתם לנהוג את הדרך, זה הזמן לעצור בעיירת הרפאים קאליקו:

עיירת הרפאים קאליקו

קאליקו היא עיירת כורים מתקופת הבהלה לכסף שהוקמה ב-1881 בעקבות גילוי עורק כסף במקום. היא ממוקמת למרגלות רכס הרי הקאליקו שבמדבר מואב. 500 מכרות כסף נחפרו במקום ואלו הניבו 20 מיליון דולר בשנה לאורך 12 שנות פעילותם.

לקראת 1890, עם ירידת ערך הכסף, העיירה איבדה את כוחה ו-1,200 תושביה וכוריה ארזו את המטלטלים והכלים ונטשו את העיר שהייתה להם למקור עושר ושגשוג. קאליקו נזנחה והפכה לעיירת רפאים.

ב-1950 רכש את העיירה וולטר קנוט וביצע בה שחזור ארכיטקטוני מלא. עם זאת, חמישה מבנים נותרו מקוריים בדיוק כפי שהיו בשנות ה-1880.

ב-2005 הוכרה קאליקו כאתר מורשת היסטורי וצוינה כפארק מדינתי. מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר, הכריז שקאליקו היא עיירת הרפאים הרשמית של קליפורניה מתקופת הבהלה לכסף.

כיום קאליקו נחשבת לחלק ממחוז סאן ברננדינו והיא מהווה מוקד עלייה לרגל מכל רחבי העולם. מישראל – פחות.

אז יאללה, לקאליקו.

לאחר ארוחת בוקר שחיתות, על כרס מתפוצצת, יצאנו לדרך.

עצרנו בעיירה פרים, באאוטלט, ולו רק בגלל שנתנו צ'אנס אחרון לניסיון למצוא עבור המתבגר שלנו חולצות עם הדפס של דאד פול. זאת לאחר שהפכנו את לאס וגאס על פיה וניערנו אותה, את חנויותיה ואאוטליטה היטב ואף חולצה כזאת לא נמצאה. רק אם הייתי מוצאת באר נפט, וסילון זהב שחור היה מתפרץ ממנה בחצר ביתי, אולי הייתי שמחה יותר באותו רגע.

ממשיכים. בדמיוני ראיתי כביש ארוך שנמתח אל האופק כמו שרואים בדרכים רבות באמריקה, מכונית יחידה שלנו – ומצדדינו מדבר מואב האקזוטי וקקטוסים בצורת חנוכייה משולשת כנים.

במציאות; כביש. סתם כביש ומכוניות רבות לו, ומצדדיו עשבייה יבשה בישימון.

כ-150 מייל מוואגס ניצב לו בצד הדרך עמוד ועליו לוחית בגודל לוחית רישוי לרכב, שעליו נכתב בצניעות: calico. שום ברוכים הבאים, שום לוגו של פארק מדינתי. שום רמז לעיירת רפאים. מי שלא מכין שיעורי בית, לא יכול לשים לעמוד הזה. כיוון שמיד לאחר העמוד הייתה סטייה מהכביש הראשי לכיוון שומקום גדול יותר, החלטנו שלא ניפול קורבן לשלטים מתעתעים. נסענו ונסענו בשממה, במקום שרק שודדי דרכים עלולים להיות בו והתפללתי שלא ימצאו את שארית עצמותינו בעוד כמה שנים.

אבל דווקא שם, כעבור כמה קילומטרים קידמה את פנינו בובת בוקר עם כתובת:  town calico gohst והבנו שאנו במקום הנכון.

כיוון שקאליקו היא פארק מדינתי, הכניסה לאתר כרוכה בתשלום של 8 דולר. האמת? זה קצת גרע מהרומנטיות של המקום, מעיירת הרפאים הנטושה שקפאה בזמן והשתמרה – כמו גם העובדה שמרבית המבנים במקום משמשים כבתי קפה, מסעדות או חנויות. ובכל זאת  – שווה להגיע, ולו למען העיירה המשוחזרת להפליא שהטיול בה הוא לגמרי באווירת המערב הפרוע.

לקאליקו מגיעות גם משלחות של תלמידים אמריקאים, שמקבלים כאן ב-live שיעור בהיסטוריה, ולטובתם ולטובת ילדים-תיירים, המקום מציע מספר אטרקציות כמו סינון עפרת זהב, ביקור במכרות ונסיעה על מסילת הרכבת ההיסטורית. המבוגרים, מצטלמים בעיקר, מודדים את הרחוב הראשי של העיירה ונכנסים ויוצאים מן המבנים.

את קלינט איסטווד לא פגשתי בסופו של דבר, אבל בוקר-שחקן בבנדנה אדומה – דווקא כן, ובין יציאה מה-Saloon עם דלתות העץ המתנפנפות, לבין ביקור ב-hotel המקומי, הגיע – איך לא – אוטובוס של תיירים מישראל.

לסיכום: ברכב, באוטובוס או במטוס: כל הדרכים מובילות ללאס וגאס. או ללוס אנג'לס.