מי באמת צריך כושר?
רגע לפני שהאנושות עמדה להקיא אותי מקרבה, כשכתב אישום חמור בעוון בגידה בקונפורמיזם וסטייה מנורמות חברתיות מקובלות מרחף מעל ראשי, נכנעתי ונרשמתי למכון כושר. קדמו לכך עשורים של לחץ חברתי מאסיבי. האנושות כולה התגייסה למען ניסיונות השידול והיא נחלקה לשלוש. שליש אחד פנה ללב שלי, לשכל הישר שבי, דיבר אליי במתק שפתיים והוכיח לי באותות ובמופתים ובמחקרים מדעיים את יתרונות הכושר הגופני וסגולתו לבריאות ואריכות ימים. ״חייבים לשמור על כושר אמרו.״ השליש השני נקט קו לוחמני ואגרסיבי ובחר להלך עליי אימים בתרחישי קיצון הצפויים למי שמתעלל ומזניח בצורה פושעת את גופו. גם תרחישים אלה חוזקו במחקרים מדעיים. ״חייבים לשמור על כושר אמרו.״ השליש האחרון יצא מנקודת הנחה שפשוט לא מצאתי את הספורט שמתאים לי והציע לי להתנסות בפילאטיס, אירובי מדרגה, ספינינג, עיצוב וחיטוב, זומבה, פלדנקרייז ואפילו היה מוכן להתפשר שאצא לפחות לאיזו ריצה בשכונה או הליכה סביב הבניין. ״חייבים לשמור על כושר אמרו.״
״את בסוף תמצאי״, אמרו האופטימיים, ״את תתחברי בסוף למשהו.״
לו דיברו האופטימיים אל האדם הסביר ייתכן והיו צודקים, אבל בכל הנוגע לספורט אני איני האדם הסביר כלל וכלל. אני האדם הקיצון. אני הבן גביר של גוש שונאי הספורט. אני סבורה שבכל היכלות הספורט למיניהם מותקנים שעונים עם זמן מזויף, שמזדחל בקצב אטי משלו, במיוחד בחמש הדקות האחרונות לשיעור. אני סבורה שהגומי של המדריכה רך באופן מחשיד לעומת הגומי הסרבן שלי, שכן אחרת לא ניתן להסביר את הקלות שבה היא מותחת אותו משל היה מסטיק בזוקה. אני סבורה שהספורט מזיק לבריאות (ויש לי מחקרים משלי) ואני סבורה שכל ספורט מכל סוג ומין הוא פעילות מאוסה, מעייפת, משעממת ומתסכלת. אני סבורה שספורט גורם לבליה מואצת של איברים חיוניים מעודף שימוש בפרק זמן בלתי סביר, ושספורט – לי באופן אישי – הוא גורם לסטרס ולנפש עצובה בגוף בריא. מצטערת, אבל אני את האנדורפינים שלי צורכת ממקורות אחרים.
שורשי הסכסוך ביני לבין עולם הספורט נעוצים אי שם – איך לא – בילדות (היי פרויד). עוד מכיתה ז׳ 2 כשנחמה גולדשטיין ורגליה השריריות המוצקות הביאו לה תוצאה של 9.1 בריצת 100 מטר ואילו אני נעתי בין 13.3 ל-14.4 – תוצאה שגרמה למורה יהודית להביט בי בבוז קל. נחמה קיבלה תמיד טוב מאוד בתעודה ואילו אני – לא משנה מה – כמעט טוב. אפילו שלא החסרתי שיעור, לא החסרתי תלבושת ולא התחצפתי מעולם למורה יהודית ולא הבעתי מחאה על טורנירי המחניים הבלתי נלאים שלה. אבל כלום מכל זה לא הרשים את המורה יהודית והיא חילקה ציונים בתעודה כאילו שאנחנו באיזו אולימפיאדה. לא אלאה אתכם איך בתיכון נחמה גולדשטיין וזרועותיה השריריות זרקו את הכדור עד קצה אולם הספורט ואיך הקיפה פעמיים את ארבע התחנות בעוד הזריקה החנונית שלי לא הספיקה אפילו לא לרבע תחנה. את חבטות הכדור שחטפתי ממנה כשפסלה אותי. אבל באותם רגעים משפילים התגבשה בי ההכרה שספורט הוא תחום שאיני מצטיינת בו בלשון המעטה, שהמדליות לא יבואו ממני ושספורט ואני לא נועדנו זה לזו. בדיוק כמו מתמטיקה אבל בהבדל קטן: האנושות לא רדפה אחריי ושידלה אותי לפתור נוסחאות ופרבולות בתואנות לסגולות כלשהן וליתרונות שיתחוללו בחיי. אם יש סיבה שבגללה שמחתי מאוד שסיימתי תיכון זה לא בגלל סיום הבגרויות אלא רק בזכות הידיעה המתוקה שיותר איש לעולם לא יכריח אותי לעשות ספורט!
אז מה קרה שלושה עשורים אחרי? לא ראיתי את האור פתאום. לא מצאתי את הספורט שאני מתחברת אליו וגם לא פיתחתי דאגה לבריאותי. הסיבה שטחית ורדודה הרבה יותר: צמד המילים ״עיצוב וחיטוב״ הילכו עליי קסם ואני מודה שחשבתי לעצמי שעם קצת זיעה, הלמות לב ומאמץ גם ממני תגיח הבר רפאלי החבויה שבי.
אז נרשמתי והשעייתי מחברת בני האדם קיבלה ארכה.
מה אגיד לכם? שלושה עשורים שבהם הדרתי את גופי מחוגי ספורט, וההלם התרבותי היכה בי במלוא עוזו. התברר לי שהענף עבר מוטציה וכעת הוא סוג של דיסקוטק עם מוזיקה קצבית רועשת וצעדי ריקוד שכולם יודעים חוץ ממני. גרסה בוגרת של נחמה גולדשטיין קידמה את פניי. רגליים שריריות, שזופות ומשוחות בשמן, מכנסונים וחזייה ומיקרופון מדונה. נחמה לחצה על כפתור כלשהו, מוזיקה קצבית מחרישת אוזניים בקעה בצעקה ונחמה התחילה להתנועע כמו השפן של אנרג׳ייזר.
״ממבו", צרחה נחמה לתוך המדונה, וכולן פצחו בצעד תימני, שגם בימים טובים יותר לא הצלחתי לבצע. לממבו התלוותה תנועת ידיים בנוסח ה"יה בה, בה, בה בם" ואז סיבוב, מחיאת כף יד ושוב "ממבו". לא הצלחתי לחקות ולהדביק את קצב התנועות. שוב הרגשתי מטומטמת, אבל הפעם הייתה זו נחמה שהביטה בי בבוז קל. קיוויתי שאף אחת מלבדה לא הבחינה בדיסלקציית הרגליים שלי למרות שהטעויות שלי שוכפלו פי שלוש עם כל המראות האלה מסביב.
״סטרפ טאצ׳״ צרחה שוב נחמה פקודה חדשה לתוך המדונה וכולן פתחו צעד פיסוק לימין וצעד פיסוק לשמאל. "ידיים עובדות", נזפה בכולן נחמה וציפתה שבעוד גפיי התחתונות פונות לימין ולשמאל ינועו גפיי העליונות קדימה ואחורה. למרבה התסכול כולן הצליחו בלי להתבלבל ורק אני התלעלעתי ברגליי. מה קורה פה? איך כולן כאלה מתוחכמות ורק אני זקוקה להוראה מתקנת?
כשלנחמה היה נדמה שאנו מקפצות בקלילות רבה מדי היא הוסיפה משקולות לידינו ולרגלינו; כשלנחמה היה נדמה שאנו לא מתנשפות מספיק היא נהגה לצרוח ״עוד ארבע״ שנייה לפני שציפיתי לשמוע את הארבע המיוחל; כשנחמה הרגילה אותנו להאמין שבשמונה הסבל נעצר הייתה ממשיכה עד עשר ונהנית מקולות המחאה הרופסים שלנו. לא היה גבול להמצאות הזדוניות של נחמה שכל מטרתן הייתה התעללות לשמה בחסרות ישע – הכל תחת האליבי של מטרת העל: גילוי ופיתוח שרירים עלומים, ובמיוחד שריר התאומים שהיה חביב עליה במיוחד. נחמה כל כך הפריזה בחשיבותו שלרגעים הייתי בספק אם אוכל להמשיך ללכת ולבצע פעולות יומיומיות אם אפסיק להגיע.
שעה וחצי פעמיים בשבוע במשך שנה התמדתי. לא התעצבתי ולא התחטבתי ובר רפאלי נשארה אחת ויחידה. אולי רק התעצבתי אל לבי. הודעתי לבנות שאני פורשת. ״אל תעשי את זה,״ תפסה אותי מישהי והמתיקה לי סוד: ״10 שנים אני כאן ובלי זה לא הייתי שורדת את התקף הלב שעברתי…״
״אם הייתי מזיעה כאן 10 שנים הייתי מצפה שמלכתחילה לא אחטוף התקף כלל…״ השבתי לה תוך שהיא משכנעת אותי סופית שהמאמץ לא משתלם.
ועכשיו ברצינות; אני לא אומרת לכם לא לעשות ספורט, אני רק מבקשת להפסיק עם המיסיונריות. מבקשת שלא תביטו בי בצער כאילו קיצרתי את חיי בשליש בשל התנהגות רעה. אני לא רוצה לצבור נכס מפוקפק כמו כושר ומרגע שצברתי אותו אהיה עסוקה בלשמור עליו ובחרדה פן אאבד אותו. כושר זה לא מניה בבורסה. תעשו ספורט בלי מדדים ויעדים, כי לכושר יש תיאבון גדול והוא תמיד יפתה אתכם להיות יותר. תעשו ספורט כי סתם בא לכם לחלץ את העצמות או כי אתם נהנים מזה.
ככל שזה נוגע אליי כל פעילות גופנית מאמללת אותי ומפחיתה מאיכות חיי. אמרתי כבר שאני קיצונית? אז די. מעדיפה להיות מנוונת ומאושרת.
כדי להיות הוגנת עם עצמי ועם האנושות יצאתי לבדוק עוד כמה המלצות: בפילאטיס מכשירים התקשיתי להאמין שאנשים מכניסים עצמם מרצונם החופשי למיטות עינויים בנוסח האינקוויזיציה וקושרים עצמם לקפיצים ולשלשלאות. בספינינג פגשתי אנשים שבחיי היום יום הינם שפויים לחלוטין, אבל כאן הם דיוושו באטרף משום מקום אל שום מקום על פי הנחיות מדריך שהוביל אותם אל עליות ועיקולים מדומיינים.
אז סופית: זה לא אתם. זה אני. אני עצלנית ולא סקרנית. לא מעוניינת לגלות שרירים שלא ידעתי על קיומם וגם לא ללמוד איך מכווצים רק את עכוז ימין. כן, גם לזה נחשפתי.
ועוד דבר אחד: אם אמות מגיל 75 ואילך, מבקשת שייכתב על מצבתי: מתה בשיבה טובה על אף שלא עשתה ספורט. 😜
איתך לחלוטין. ואת מצחיקה כל כך. פוסט חשוב לאנושות
תודה רבה😍
הרגת אותי 🙂 פעם הייתי בדיוק כמוך. שנאתי, ספורט. בביהס קבלתי מספיק כי פשוט לא הסכמתי לשחק מחניים (פחד מכדור שיפגע בי – ספורט ככ אלים), רצתי אבל ממש שנאתי את זה. מריקוד בלט אמא שלי גאלה אותי כי הקורדינציה אף פעם לא היתה חברה טובה. בקיצור, שום ספורט. בגיל 30+ הרגשתי צורך בהזזת הגוף והגעתי למורה ליוגה ולשיטה שהתאימה לי כמו כפפה (של 11 שנים). כשזה נגמר עברתי לפילאטיס מכשירים, ואני סוג של מכורה. אבל, מתלוננת לא מעט, כואב לי, ולאחרים, לכן אנו מתלוננים, מידי פעם מסתכלת על השעון ואם מתבטל שיעור, אני לא בוכה. איך שהוא הפנמתי שזה כן טוב לי. אני לא אשכנע אותך, להיפך, שכנעת אותי שטוב לך ככה, אז זה נהדר. העיקר שאת מאושרת, מה אכפת לאחרים? הם כנראה רוצים שתסבלי איתם 🙂
מרוב שפחדתי מהכדור תמיד נשארתי אחרונה וזה היה שיא הסיוט. צודקת חחח הם רוצים שאסבול איתם😛
מלי יקירתי קוראת ולא מפסיקה לצחוק. אפילו שיתפתי את רפי כי לא הבין מה אני יושבת רתוקה למסך ומתגלגלת מצחוק עוד לפני ארוחת הבוקר. גם אני כמוך שנאתי התעמלות עוד מילדותי. למרות שעשיתי כפיפות בטן באדיקות, רצתי 100 מ' במהירות וקיבלתי רק טוב בתעודה דבר שעיצבן אותי כי קלקל לי את התעודה. כשפרשתי לגמלאות החלטתי שאני נרשמתי בשלישית לקאנטרי כי הפעם אני מגיעה אליו לא אחרי יום עבודה אלא עם הרבה כוחות. מפח הנפש היה גדול. ניסיתי טאי צ'י, עיצוב הגוף, פלדנקר… ושבתי כל פעם עם כאב אחר בשריר שלא הכרתי עד כה. אחרי יומיים הבנתי שאני לא נועדתי לקאנטרי ואפשר לחיות גם ללא עינוי הגוף. מאמצת בחום את מה שיהיה כתוב על מצבתי . נהניתי מאד מהפוסט !!! כל הכבוד לך !!!
תמיד שמחה לגלות עוד אישה כלבבי! שמחה שהצלחתי להצחיק.