הדוכס קלונקי ואנוכי עושים את מִיקְלוֹשׁוּאָרָה
הכל התחיל כשי’ סיפר לי על כפר נידח בטרנסילבניה, בשם מִיקְלוֹשׁוּאָרָה, עם אחוזה מקורית עתיקה, בבעלות דוכס ממוצא סקסוני-סקלרי. לא פחות ולא יותר. הדוכס הינו טיבור קלונקי, נצר לשושלת אצולה בת 800 שנה שנקטעה על ידי הקומוניסטים יימח שמם. לא הייתי צריכה יותר. הרי מה תכלית נסיעתנו לרומניה? להתאוורר? להתנתק? לגמוע נופים? לאכול מיץ׳ עם ממליגה? מה פתאום! המטרה לפגוש דוכס רומני ואת הווסלים שלו: עגלון בכובע רובין הוד מדהיר את צמד סוסי הפרא שלו; את אשתו הכפרית עורמת חציר בקילשון; את השכנה שלה חובצת גבינה; את הצוענייה רוקחת מרקחת ורדים לפאפאנש ואת זו שלידה שואבת מים מהבאר. כשי׳ הוסיף אגב כך שגם המלך צ׳ארלס, בכהונתו כנסיך מווילס, ביקר כאן והתארח אצל הדוכס והפך לידידו האישי ואף הוזמן לחתונת וויליאם וקייט, כבר הפסקתי להקשיב. חותמת מלכותית טובה עשרת מונים מכל ביקורת בבוקינג. ההחלטה התקבלה: היידה מִיקְלוֹשׁוּאָרָה!
כפר רפאים בטרנסילבניה
כשהוויז סירב להוביל למִיקְלוֹשׁוּאָרָה הכנעתי אותו עם הקורדינטות ואלו הובילו לסמטה בלתי אפשרית על דרך עפר בין בתים רעועים ומטים ליפול ולשקט מחשיד של כפר רפאים שאין בו סימני חיים מלבד קיני החסידות בראש עמודי החשמל. כבר שמעתי את ש׳ פוקד עליי לבטל ולחפש ציוויליזציה ראויה, כאילו שהוא לא רואה שהשמש כבר שקעה, כאילו שהוא לא יודע שאין אפשרות ביטול וכאילו שהוא לא יודע שהציווילזציה הקרובה היא 50 ק״מ מכאן. למזלי הוא זרם עם האשליה הטרנסילבנית שלי למסע אחורה בזמן.
כשהמכונית נכנסה בשערי האחוזה אפשר היה להתחיל להירגע קצת: מתחם של קוטג׳ים משוחזרים, מתוארכים ל-1860, חביבים למדי, בתוך גן רחב ידיים שבאחד מהם הסתתר זולטן, איש הצ׳ק אין.
כפסע מהמלך צ'ארלס
זולטן מזג לנו שני שוטים של צויקה כמנהג המקום והתחיל להסביר שבמרתף היין תוגש ארוחת הערב ובקוטג׳ המערבי ארוחת הבוקר ושהחדר שלנו, כן החדר שלנו (!) הוא בכלל לא כאן, אלא כמה סמטאות מכאן: ״סעו אחרי.״ שוב שמעתי את ש׳ מתלונן: איך לא שאלת? איך לא בדקת, איך לא קראת ובטח זה היה כתוב איפהשהו! כמדריכה אישית של לקוח אחד, מרוצה בדרך כלל (לקוח חוזר😜), אני מורגלת בסוג הטרוניות האלה ומסוגלת להתמודד איתן. למזלי, יחד איתנו הגיעה משפחה בריטית נחמדה שנדונה אף היא לגורל דומה ואף גרוע מזה; הבנים שוכנו באחוזה ואילו ההורים ב״סעו אחריי״.
התברר שלדוכס טיבור קלונקי יש עוד נכסים בכפר, וזולטן הוביל אותנו למתחם קוטג׳ים נוסף: אותנטי, משוחזר, עתיק, טרנסילבני, על טהרת העץ, חפצי הווינטג׳ והריהוט הכבד המקורי. אומנם הוגלינו מהאחוזה, אבל מה זה לעומת הזכות לישון כפסע מהשלט על הדלת המורה שזו ה-prince’s suite?
תחי האותנטיות בטרנסילבניה
ה״סובה״, הכינוי הטרנסילבני המקומי למערכת חימום מרכזית הפועלת על עצים או פחם, הפיצה חום נעים בחדר. לזכות הדוכס קלונקי ייאמר שכדי לשמור על אופי החדר והקסם של המקום, ה”סובה״ המקורית נשמרה, אך היא מופעלת על ידי מערכת חימום מודרנית נסתרת. גם חדר האמבטיה והשירותים מודרנים, נוחים ומצוחצחים. יש גבול עד כמה אפשר ללכת אחורה בזמן, אבל כשאפשר היה – זה היה ניכר: בווילונות התחרה הארוגים, בכיסוי המיטה הרקום פרחים בעבודת יד, בשמיכות פוך אווזים מפנקות ושמיכות צמר כבדות מסורתיות לחיזוק. אין תריסים, הווילונות הם רק קישוט מצידי החלון וכל דוב סקרן מהיער הסמוך יכול להיות סטוקר מזדמן.
ארוחת ערב בסגנון "כאן אוכלים מה שיש"
במיקלושוארה יש לדעת אין כלום. אף לא חנות מכולת. בבוקר מפציעה מיני משאית עם מנגינת אוטו גלידה שעוברת בסמטה הראשית של הכפר. התושבים יוצאים ורוכשים ממנה ביצים, בשרים, גבינות, ירקות ונקניקים. כיוון שאין כלום בכפר הזה, הפכנו לבני ערובה של זולטן ותפריט ארוחת הערב שלו בסגנון ‘table d’hôte. "שולחן ד'הוט" הוא ביטוי צרפתי שמתאר ארוחה בה האורחים נדרשים לאכול מה שמוגש להם, ללא אפשרות בחירה תמורת מחיר אחיד קבוע. ההפך מ- אה לא קארט. אצל זולטן ניתן היה לבצע התאמות קלות באמצעות חליפת אס אמסים החל משעות הצהריים. עבור ש׳ אמרתי שהוא אוכל הכל רק no pork ועבורי – משהו צמחוני. אין בעיה השיב זולטן; ש׳ יקבל צ׳יקן ופירה ואת תקבלי פוטטו צ׳יז קייק. נשמע לי נפלא. כבר דמיינתי את השכבה הזהובה הפריכה רוויית החמאה ואת הגבינה המותכת שתבקע למגע הסכין וחיכיתי בקוצר רוח לארוחת הערב. אלף, כי כבר היינו מורעבים ובית, כי זה האינטרטיימנט היחיד כאן והזדמנות לפגוש עוד בני אדם וגימל: שאנו לא המשוגעים היחידים כאן.
בשעה היעודה התייצבנו במרתף היינות, כפי שהוסבר לנו בצ׳ק אין: המראה היה מלבב: אח מוסקת עם אש מרצדת ורוחשת גיצים, נרות דולקים, סרוויס פורצלן יוקרתי עם הטבעה של סמל אצולת שקר-כלשהו, מפות רומניות ומוזיקה רומנית. עד מהרה הצטרפו גם הבריטים שהביעו אמפתיה לסבלותינו בישראל בסמול טוק קטן שניהלנו. השבח לאל שלא רשפו לעברנו ״free palestine״.
עקיצה של 60 יורו
רשליקה וללוליצה, שתי הטבחיות החסונות מהאחוזה, הגיעו עם מרקיות פורצלן ומזגו supa de fasole (מרק שעועית) למנה ראשונה. למנה עיקרית הגיע הצ׳יקן והפירה כמובטח ואילו הפוטטו צ׳יז קייק שלי התגלה כשניצל עבה של נתח גבינה צהובה כלשהי, מעוטר בצלוחית אפונים. לקינוח: עוגת גבינה סתמית. מעבר לעובדה שיש גבול לכמות הכולסטרול המזוקק שאני מרשה לעצמי להערות לוורידיי, הארוחה הייתה עלובה ומשעממת ובעיקר יקרה באופן שערורייתי. 30 יורו לסועד! עוקץ יפה נרשם לזכות הדוכס.
מפח גם בארוחת הבוקר
בכוונת מכוון של הדוכס, כדי לשמור על אווירה גותית מהמאה הקודמת, אין בחדר לא טלוויזיה או מיני בר. במקומם מוצעים ספרי קריאה וקומקום להכנת תה. אבל מי צריך נטפליקס כשעייפות היום, נביחות הכלבים השומרים על העדר ודנדון פעמוני הפרות היו לנו לשיר ערש. ויהי ערב ויהי בוקר וקמנו ליום חדש.
נאמן לתפריט סגפני, גם ארוחת הבוקר של הדוכס הייתה דלה: סוג אחד של גבינה, סוג אחד של נקניק, כמה עגבניות, כמה קוביות חמאה, ביצה עין או מקושקשת, סלט חצילים רומני ולחם אחיד חתוך גס. תוך כדי ארוחה זולטן משווק את חוויית חיי הכפר: ״רוצים סיבוב בעגלה בכפר? או סיור בטירה של הדוכס? או אולי ביקור אצל נפח הכפר? כרטיסים במשרד שלי.״
לא תודה זולטן. נעקצנו די וש׳ מאס בחיי הכפר – אותנטיים ככל שהם לא וממוסחרים באשר הם. ש׳ דורש להערב בית מלון אמיתי. עם לובי ובר, שירות חדרים, מיני בר, מסעדה, חדר כושר ובריכה חצי אולימפית מחוממת. וחניה.
״אגב זולטן?״ שאלתי, ״איפה הדוכס? הוא אמיתי? איפה הוא בכלל?״
״הדוכס?״ פער זולטן את עיניו, ״ודאי שהוא אמיתי. תבדקי. יש לו ערך בוויקיפדיה והוא גר 50 ק״מ מכאן.״
לרגע לא ציפיתי אחרת מהדוכס. ומה ציפיתי? שדוכס, ידידו האישי של המלך צ׳ארלס, יהיה לי למארח? בשביל זה יש עוזר אישי. האצילות מחייבת.
חוויה !
אם אסע אקנה אוכל בפוד קאר …
לא אאתגר את הכולסטרול ואת מעברי העורקים ששלי..
חחח רוני😃 על תבנה על הפוד קאר שמגיע רק בבוקר. תגיע לכפר מצויד מהציוויליזציה שממנה תגיע😃
באיזו שפה דיברתם איתם?
במקומות תיירותיים מדברים אנגלית. בעלי דובר רומנית
אח, איזו חוויה… בטוחה ש י' (דהיינו בעלי) היה נהנה, ואני הייתי מקטרת עד צאת נשמתו 😃
חחח הכל חוויות
מלי היקרה
הרגת אותי עם הנסיך שלך שלא הופיע, אבל מצאת אותו והוא בכלל מתגורר 50 ק"מ מהמקום שהגעמם. אבל מה שציפיתם לא התממש. קרה משהו דומה בטומאר שבפורטוגל.
הכתבה יוצאת מהכלל מעניינת
ארצה הצשך
תודה רחל יקרה, מקווה שתבוא לי השראה להמשך
איזו חוויה מלי! נשמע כמו כפר אותנטי של ממש : הצעירים עזבו, הזקנים נשארו. וזולטן שריד לרוח הקומוניסטית עוד לא למ"ד מה זה לארח תיירים. תודה על האזהרה. יש מצב שגם אני הייתי נופלת בפח אחוזת הדוכס…
חחח איך אפשר לא ליפול בפח הזה😀 אבל סך הכל חוויה נחמדה. תודה ינינה!
אני שמעתי סיפור דומה על הכפר vicri שם לפי אותה אגדה כנראה , יש לנסיך צארלס בתים כפריים. 😍
כמובן שבדקנו את הכפר גם . נראה אותו דבר כמו בתמונות שלך רק ללא העקיצה ב 60 יורו. קראת את הפוסט שלי לפני הנסיעה ?
אולי הייתי חוסכת לך 😜.
( מצרפת)
בכל אופן יצא יופי של סיפור. לא נס ליחך מלי , למרות המלחמה 👏
תודה איריס😍