ענן שחור ענק קידם את פניי ביציאה משדה התעופה בהאנוי, ועל אף שריחף מעליי לכל אורך הדרך והתפוצץ בקול רעם אדירים דקות ספורות לפני שירדתי מהמונית בפתח המלון – הרגשתי מיד שהאנוי תהיה עיר מזרח רחוקית כלבבי: רועשת, מלוכלכת, כאוטית; עיר שמזמנת שלל תופעות אנושיות על רקע בלגאן תחבורתי משובח.

תוך דקות אחדות מרגע שנבקע הענן הפכו כל סמטאות העיר העתיקה של האנוי לשתי וערב של נחלים מפכפכים מכל עבר ואם תהיתי לרגע איך נרד מהמונית ונסתרבל בגמלוניות על מזוודותינו ומטריותינו עד לפתח המלון, זה היה רק לרגע. עדיין לא הפנמתי שכאן ויטנאם ובוויטנאם האורח הוא המלך והוויטנאמי אלוף בלפנק. כך קרה שבעודנו עסוקים בלפעור עיניים מבעד לחלונות המונית, מלמל הנהג משהו לתוך הנייד שלו –  משל היה מנורת הקסם של אלאדין – וחיש קל בקעו מתוכו שני עובדי מלון חסונים עם מטריות קינג סייז שהקיפו את המונית משני עבריה ונתנו לה הגנה אווירית ופתחו עבורנו את הדלת ושלפו את המזוודות, וסוככו עלינו עם הקינג סייז והעבירו אותנו בחרבה לחוף המבטחים שבלובי המלון – ואיזה חוף מבטחים: רק במזרח אומרים לך קודם כל לשבת לנוח על הספה, מגישים לך תה ומגבות חמות בריח לימון להשיב את הנפש, כאילו שהגענו לכאן בתום מסע דרכים מפרך על גבי שיירת חמורים – ורק אחר כך – צ׳ק אין. אבל באותם רגעים, עם כל הכבוד וההערכה לקבלת הפנים החמה, לא הייתה לי סבלנות להכנסת האורחים הזו. זה היה מלון לשלוש שעות, רק כדי להניח מזוודות ובסיס לצאת ממנו לרכבת הלילה לסאפה, ולנו אצה הדרך. השתוקקנו לשוב לסמטאות התוססות בחוץ, אל כל מה שהצלחנו לראות מבעד לחלון המונית – למרות הגשם: אל מוכרת הרמבוסאטן (פרי אקזוטי) שניסתה לעקוץ, אל שוטפת הכלים בגיגית על המדרכה, למסעדה המאולתרת בתוך הצמיגייה, אל קוצץ הבשר ברחוב, דוכני הבאן וזוללי הפו.