טיולים בישראל? מודה שכבר חשבתי שראיתי הכל. חשבתי שהבלוג יהיה בלוג טיולים בחו"ל בלבד. חשבתי שלטיולים בארץ לא יהיה מה לחדש ושהם ודאי לא יספקו אותה מידה של ריגוש, התרגשות, חדוות גילוי והנאה. ואז הגיעו ימי המאה מטר וגיליתי שאפשר להתרגש ולהתלהב מכל פרח ושביל, שלא לדבר על נסיעה ולינה מחוץ לבית.
״פעם בשנה, צאו למקום שלא הייתם בו מעולם בעבר,״ המליץ הדלאי למה – שידע מן הסתם מדוע ולמה – ואני תהיתי מה הוא היה ממליץ לנו לעשות עכשיו כשהשמים סגורים. מה יהיה על חדוות הגילוי והריגוש, חדוות הסקרנות, חדוות המפגש עם מקום זר ותרבות אחרת, חדוות השיחות עם מקומיים, מה יהיה על חדוות החשיפה לאוכל ומאכלים חדשים, לחדוות המראות והתחושות, לסמטאות, לבתי הקפה הזרים? האם כל אלו ייתכנו גם בגבולות הארץ? האם כל אלו שרירים וקיימים בגבולות המאה מטר שלנו? האם שבוע באילת או יומיים ברמת הגולן יספקו את הריגוש ואת תחושת היציאה להרפתקה חדשה? ועד מתי? בשלב כלשהו גם עין שכשוכית, שביל המדמנות ועמק הזרזיפים ימצו עצמם. ולא איני מכנה אותם כך מחמת זלזול. אני אוהבת את הארץ ומתרגשת מנופיה, אבל אני ריאלית. זה יפה אבל זה על יד. זה על יד כי לא שומרים כאן על ניקיון והרשויות לא מקפידות לטפח ואם אין מדובר בשמורת טבע שהכניסה אליה עולה כסף המקום הופך למזבלה. כי ההבטחות הרומנטיות למעיינות ובוסתנים נותרות לעתים קרובות על הנייר. אם נוסיף לכך את מזג האוויר הבלתי אנושי בקיץ, שהופך את המזגן הביתי לפסגת השאיפות ואת נופי הארץ הצהובים והחרוכים מה הפלא שיש בנו כמיהה לירוק ולרענן שמעבר לים.
במקביל לתחושת הנכאים החלטתי לא לתת לדכדוך להשתלט עליי. בהינתן שטיסות אינן דבר אפשרי הן הפסיקו באחת להיות נחשקות עבורי. פתאום כל שלולית וכל תצפית הופכת מחוז כיסופים. הרשתות החברתיות גדושות בהצעות נפלאות לטיולים בארץ וכל צילום מתחרה עם חברו על התואר ״ממש כמו בחו״ל״, "ממש טוסקנה/ פרובנס", או "ממש אירופה". והתמונות יש להודות יפות ומלהיבות ועושות לי חשק בדיוק כמו התמונות מחו״ל מהעידן הקודם. כבר צברתי רשימת משאלות שמתארכת והולכ