מיכאי, נהג האובר שלנו, הוריד אותנו בתום נסיעה ארוכה משדה התעופה, בפתח רחוב צדדי, מול שערי הברזל שסגרו על הכניסה למלון/ארמון. באותה עת עדיין הייתי שבויה בקונספסיית דאונטון וצוות המשרתים המתייצב בשורה בשער לקבלת פנים לאורח נחשב, אבל מהר מאוד יצאתי מהסרט. שום צוות או בל בוי למצער לא הוזעק לפתוח את השער המפורזל או לסייע בנשיאת המזוודות. כאחד האדם נשאנו אותן במעלה שבע המדרגות, היישר לזרועותיה של אונואה מהקבלה, ששמחה לקראתי כמו הייתי יקירת הקוזינות שלה. היא לא הפסיקה למלמל ״או מלי, מלי, כמה חיכיתי לך, כמה מיילים שלחתי לך ולא ענית לי…״ זה היה מוזר ומביך. איזה מיילים? מה פספסתי? אבל באותם רגעים רק פזלתי לעבר גרם המדרגות המתפתל מעלה, ודאגתי הייתה נתונה לש׳ ששוב יוכיח אותי על שאילצתי אותו לקחת מזוודה גדולה עם פוטנציאל ל-23 ק״ג.
״יש לכם מעלית?״ שאלתי בחשש גובר את אונואה, ובמקום תשובה היא חצתה את הדלפק, הפכה באחת את המזוודה, אחזה בידיתה והתעופפה במעלה המדרגות בקלילות של בלון הליום. ש’, ספק המום ספק מציל את כבודו, אחז מיד במזוודה השנייה, עלה בעקבותיה וכבר הבחנתי בסימני אי שביעות רצון מצידו על צלילי החריקות של רצפת העץ.
״אבל זה אותנטי מ-1800 ומשהו,״ הבאתי טיעונים לעונש, ״זה רק מחיר קטן על הפריווילגיה להתהלך במקום בו התהלכו מלכי ורוזני רומניה לפנינו.״ לזכותו של ש׳ ייאמר שהוא מכיל את תשוקתי ללון בטירות וארמונות עתיקים גם במחיר ויתור כלשהו על נוחות והוא רק חייך בסובלנות וגמע בשתיקה את המדרגות האחרונות.
אונואה הציגה את נפלאות החדר והפצירה בנו להשתמש במיני בר. ״אבל אני בטוחה שלא תשתמשו,״ מיהרה להוסיף, ״כי אתם ישראלים וישראלים מתקמצנים״.
״מה פתאום?״ אמרתי בניסיון להציל את כבוד האומה כולה, ״עם כל הכבוד למיני בר שלכם בקבוק מים כאן עולה הרבה פחות מפיצוצייה בתל אביב. אנחנו ממש יכולים להרשות לעצמנו מיני בר ברומניה.״
אבל אונואה רק נתנה בי מבט משועשע של אין חכמה כבעלת ניסיון.
זו לא הייתה אמירה אנטישמית או עוינת. אונואה לגמרי בעדנו. היא בכלל יהודייה ויש לה קרובי משפחה בתל אביב – מה שיכול אולי להסביר את קבלת הפנים יוצאת הדופן ואת העובדה שהפכה להיות אמא שלי ליומיים: ״מלי, יהיה לך קר, קחי עוד משהו״, ״מלי, למה יחפה בחדר? הינה נעלי בית״, ״מלי, תסתירי את הטלפון ושמרי על התיק בעיר העתיקה״. כמה כבר רציתי לשקוע שוב אל האנונימיות שלי כשאני אוויר שקוף לפקיד הקבלה.
כמו תמיד חייכת אותי! פוסט מקסים 🥰
תודה איריס🥰
מלי יקירתי
שלא תחשבי שלא קראתי שוב את הכתבה שלך שהצחיקה אותי גם בשנית. המלון נראה באמת כלבבי. ומזכיר לי את המלון ארמון בטומאר שגוגל העיז לתת לו 8.2 וחוות הדעת שלי היייתה 5. זה היה מקום רפאים. שרק חשבנו שהשדים יצאו מאחד החדרים. אבל לפחות הגשמת חלום. ולי את גן הצ'ישמיג'יו שלא זכיתי לראותו מאז הייתי בת 7. והנה הוא אצלך עם הגשר היפה. וגם שמחתי ללמוד על השוק שבכעת יודעת את שמו ממך. מה אומר מלי היקרה את נסיכה מושלמת לארמון המושלם. ואם זה לא בדיוק התאים לך , לפחות הייתה לך חוויה מיוחדת במינה. מה עם המיץ' טעמת? אנו אכלנו ברומניה במספר מקומות. הם יודעים להכין. בתיאבון.
רחל יקרה,
אני ממש לא מצטערת שהיינו שם. בעיניי זו חוויה ייחודית ומלמדת. בעלי אכל מיץ' למכביר. אני צמחונית אז אכלתי לנגוש ופאפאנש.