אם תרצו לדעת איך באמת אלוהים התכוון שייראו חיינו ומה הוא תכנן עבורנו, בואו למדינת קארלה שבהודו, אל ה-BackWateters, כי מתברר שלא כולנו גורשנו מגן עדן. אמנם אלוהים בחר בנו מכל העמים, אך את קארלה הוא בחר כמרכז לשימור מורשתו העולמית המקורית, להלן – גן עדן. לא בכדי אם כך שמדינת קארלה אימצה את הסלוגן  God's own country,  ובתרגום חופשי: חלקת האלוהים הקטנה.

מקומית דגה דגים ב-באק ווטרס (backwaters)

ספינות דיג בקרלה, באק ווטרס

BackWaters – מה זה בכלל?

ה- BackWaters הם רשת תעלות, אגמים ולגונות, הנמתחים לאורך 900 ק״מ, במקביל לרצועת החוף של הים הערבי.  על גדות האגמים והתעלות – אלף גוונים של ירוק טרופי, מתפקעים מעצי קוקוס, בננה, מנגו ופאפאיה. ביניהם מנוקדים בתים ססגוניים בוורוד פוקסייה או טורקיז של אנשים החיים כאן  כמו שאלוהים התכוון שנחיה, תמימים וחסרי דאגות, ניזונים משפע פירות הגן.

מודה שכמו רבים אחרים הודו בשבילי הייתה מחוץ לתחום: הומה, רועש, מלוכלך, מסריח, צפוף, מחלות, שלשולים. הודו.  לא תודה. קארלה? איפה זה בכלל?
אבל אז חברים טובים חזרו מקארלה, ובמשך יותר משנה דחקו בנו לנסוע, ואתם יודעים איך זה: אנשים שחוזרים מיעד מסוים חשים צורך לשכנע אותך לצאת אליו, כי זה עתה הם עשו את הטיול של הלייף, הכי טוב, הכי מוצלח – ever. אז הקשבתי בנימוס ושמרתי על עקרונותיי. לא עזרו להם מילות הכיבושין ולא מבטם המצועף ולא דיבורם המלנכולי, לא הדוק שכיסה את עיניהם שעה שדיברו על קארלה בערגה וגם לא התמונות המרהיבות ששלפו מהנייד. הודו זה הודו. שלמה לעומת זאת, שכבר לקה בקדחת הודו במהלך ביקור קודם בתת היבשת, רק המתין שמישהו יעורר בו את הנגיף הרדום, ועם נגיפים קצת קשה לי יותר להתמודד.

שיט בספינת נהר

פאסט פורוורד: הנה אני על ספינת נהר מפוארת –  שכאן נקראת HaouseBoat – בית מלון צף חמישה כוכבים בבקווטרס של קארלה, בנירוואנה, בין הקוקוס לבננה, לוגמת לימונדה צוננת מכוס מוגבהת, גומעת את נוף הנהר ואת סבך הג׳ונגל הטרופי שמשני גדותיו, בוהה בשאנטי של האנשים שחיים כאן.

ומה עושים כאן בדיוק על ה- HaouseBoat?

בעיקר כלום  – אם לאכול, לשתות ולהודות לאדוני כי טוב נחשב כלום. יש כאן צוות שכל ייעודו לפנק, לרצות, להיות קשוב לכל רצון, גחמה או משאלה. הצוות כל כך מכוון לשרת, שלפעמים נדמה היה לי שהם קוראים את מחשבותיי וממהרים למלא את בקשתי עוד בטרם הספקתי לבקש.
חחחח אני מגחכת ביני לביני: שרה, הגברת מבלפור, הייתה אוהבת את זה. כאן להיות ״הגברת״ זה חלק מהסטנדרט.
Yes mam
What ever you want mam
My pleasure mam
יש משהו לא נוח בשירותיות היתר הזו, הגובלת בהתרפסות והתבטלות. ואני, לא רק שלא אוהבת להיות הגברת, איני יודעת להיות גברת ומתקשה לשחק את התפקיד האדנותי המצופה ממני.
לא פעם כמעט ואמרתי: היי, אני אמנם מ׳, אבל לא mam. אני בסך הכל מלי מקרית חיים, אנחנו כמעט מאותה הקאסטה… אבל הם התעקשו להתייחס אלי כאילו הייתי לא פחות ולא יותר המהראג׳ה בכבודו ובעצמו.

דגים, וויסקי ומצב רוח

התא המדליק שלנו בספינה כולל מזגן, מיטת אפיריון ושלל תאורות לד צבעוניות על התקרה. הדופן החיצונית – כולה חלון הנשקף לנוף, ולטובתו הוקצו שתי כורסאות, אבל מי יושב בתא בכלל?! לא הספקנו לחצות את מפתן הספינה, תוך שאנו משאירים את סנדלינו על הסיפון לבל נפגום בריצפת המהגוני, וכבר הספקנו להתיידד עם שתי משפחות הודיות עליזות ומעריצות את ישראל ואת הגניוס היהודי.
חרטום הספינה מעוצב כסלון ומשמש כלובי, עם ספות מפנקות, שולחנות נמוכים ושטיחים. שותפינו למסע הם  המשפחות ההודיות, בערך בגילנו, שאחת מהן צירפה את בתם, עורכת דין צעירה בבית המשפט העליון בדלהי. המבוגרים – אנשי עסקים ונושאי משרות בכירות בממשל. השיחה קולחת מול הנוף המרגיע, הצוות מגיש דגיגונים קטנים מטוגנים ומתובלים אש לנשנוש, ההודים שולפים ויסקי ומצב רוח ומי צריך יותר?

כדי למקסם את חוויית הבאקווטרס, הקפטן מטיל עוגן ומציע לאמיצים שבינינו לרדת לשיט בקאנו, אל התעלות הצרות יותר, שהספינה הגדולה לא יכולה להיכנס אליהן. אני כובשת את פוביית המים שלי ומפקידה את חיי בידי אג׳יפ הגונדולר. הפעם הפחד להחמיץ גובר על פחד המים, וההחלטה האמיצה שלי מתגלה כסופר משתלמת. בנוסף למראות המרהיבים, מכאן ממש ניתן לראות מקרוב את חיי הכפר, כמעט לגעת באנשים.

קצת היסטוריה

ספינות הנהר שימשו בעבר להובלת אורז, תה ותבלינים באמצעות הבאקווטרס שהיו נתיב המים להובלת הסחורות לנמל קוצ׳ין ומשם – דרך הים הערבי לעולם. כל ספינה כזו, הבנויה בשיטות מסורתיות, נשאה עד 30 טון במסע שארך שלושה ימים.
עם התפתחות אמצעי התובלה, ברכבת ובאוויר, נותרו הספינות מחוסרות עבודה וכיום הן נושאות תיירים מפונקים בעיקר. הספינות שופצו והוסבו למלונות צפים ברמות פאר ויוקרה שונות.
מלבד הספינות ששינו את ייעודן, דומה שדבר לא השתנה לאורך מאות שנים, והאנשים לא שינו כמעט דבר באורח חייהם. כל בית נושק לאגם או לתעלה שמשמשים לכביסה, לרחצה, לשטיפת כלים ולדיג. האנשים נראים נינוחים ומאושרים. לא משנה כמה ספינות יחלפו על פניהם, הם יביטו בהשתאות, יחייכו וינופפו לשלום.
ובאמת? כמה רע יכול להיות כשאוכלים מדי יום דגים טריים מן הנהר, האורז מוריק בשדות והעצים עמוסים פירות? האם לא זו הייתה התוכנית האלוהית הקוסמית? חיים פשוטים ונטולי דאגות בגן עדן, כשאנו ניזונים שלא בזיעת אפנו?

קישור לספינה דרך בוקינג

BackWaters – בתקציב נמוך

האוסבואט הוא הדרך היקרה והמפנקת לראות ולחוות את הבקווטרס.
אפשרות זולה יותר: לצאת מקוצ׳י (קוצ׳ין) ולעלות לשיט בן שש שעות תמורת 850 רופי (47 שקל).זה כולל ארוחת צהריים והסעות הלוך חזור מהמלון. כל מלון או הום סטיי בקוצ׳י יכול לארגן את זה.
באלפי ניתן לשכור האוס בואט,ש אינו כולל לינה, אלא לכמה שעות לבחירה, במחירים משתנים ונתונים למיקוח.
הדרך הזולה ביותר אך גם היפה ביותר ליהנות מיופיים של הבאקווטרס ולהתרשם מחיי היום יום שעל הגדות, היא של שירות המעבורות הציבורי. 400 רופי  (22 שקל) לשיט של שמונה שעות, שמגיע כמעט עד השפיץ של תת היבשת, בספינה רעועה, מוזנחת ומטונפת. התנאים לא משהו, אבל הנוף והמראות מחפים על הכל.
וכך, במעבר חד מן הלאקשרי של יום האתמול, עברנו לספינת הג׳יפה המקרטעת. ריצפת המהגוני הבוהקת התחלפה בריצפת ויניל מאובק, הספות הרכות התחלפו במושבים נוקשים והתא האישי עם השירותים הצמודים הוחלפו במקום שהוגדר ״שירותים״, אך לא העזתי להיכנס אליהם על אף שידעתי שלפנינו שמונה שעות הפלגה, עם ירידה אחת לחוף בעוד ארבע שעות. זאת הודו!

קישור לשירות המעבורות הציבורי

על אף שהתכוננו נפשית להפלגה צפופה כמו שרק אמצעי תחבורה ציבורי יכול להיות צפוף בהודו, גילינו להפתעתנו שמלבדנו הצטרפו למסע משפחה הודית אחת בלבד ועוד רופאה תיירת הולנדית. מרחבי הספינה על שתי קומותיה – כולם שלנו.  כולם מתלהבים מהנוף הטרופי, מהתעלות, מהאגמים ולא מפסיקים לצלם ולהצטלם. היופי שמסביב מכניס להלך רוח שליו ורגוע ולתחושה ממכרת של סתלבט. לא משעמם לרגע. חולפים על פני כפרים, על פני סירות דייגים, על פני רשתות הדיג הסיניות המפורסמות, כנסיות, אשראמים וסבך לא נגמר של ג'ונגל טרופי. ניקוי ראש, מנוחה.

לאחר ארבע שעות הפלגה, הקפטן דומם מנוע, ואנו, הנוסעים והצוות, התבקשנו לרדת מהספינה. הקפטן הוליך אותנו לכפר כלשהו, דרך שבילים בוציים ועתירי שלוליות אל המסעדה – ארוחת צהריים! המסעדה היא לא יותר מאשר כוך אפלולי. לאורך הקירות שולחנות מתכת חשופים, ארוכים וחלודים. אין תפריט. פשוט יושבים ואוכלים את מה שמגישים: צלחת טאלי מחולקת: אורז, סמבאר (מרק ירקות סמיך מקומי), כמה סוגי צ'אטני, דג קטן מטוגן בתיבול עז, פאפאדם (סוג של פריכית תפוחה ואוורירית). הרעב מרחיק מחשבות על היגיינה. על אף התנאים הארוחה טעימה באופן יוצא דופן. שילוב טעמים מופלא בין המנות, שרק ההודים יודעים ליצור ושכבר הספקנו להתמכר אליו. 15 שקל לסועד ושווה כל רופי – במיוחד נוכח העובדה שנשארנו בחיים והקיבה שלנו לא הביעה מחאה.

השיט הארוך הזה מסתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשכבר כמעט מחשיך, בעיירה קולאם. ג'ינו, הנהג שלנו, מחכה לנו על הרציף. הוא לא כל כך מבין מה היינו צריכים את ההפלגה בתנאים הקשוחים האלה. כשאנו אומרים לו שאנו רוצים לחזור למלון ברכבת או באוטובוס בשביל החוויה (שלוש שעות נסיעה), הוא אומר לנו בעדינות שזה לא בשבילנו. "טו קראודי." אנחנו יוצאים אחריו לקולאם הסואנת. הוא מתקשר למישהו. כעבור עשר דקות עוצר אוטובוס וולוו מפואר וממוזג. כיסאות-מיטה במצב שינה כמו בביזנס, מסכים, וילונות, מיזוג אוויר, ווי. פי. אמריקה. ככה ג'ינו חושב שראוי שזוג קשישים כמונו יחזור לבית המלון.