הגשרים של מחוז המעיינות
טיול אל חוויית נהריים בגשר, לשביל הסכרים ולגשר הקנטרה
בעודנו בדרך ל"חוויית נהריים בגשר", הכביש נגמר פתאום, ומולנו ניצב תמרור "עצור, גבול לפניך". איך זה יכול להיות תהינו, הרי הוויז מראה עוד כחצי שעה נסיעה ליעד? למזלנו הגיח ממול ווייז אנושי בדמות עובר אורח חביב ושאלנו אותו אם כבר הגענו. "זה כאן?" שאלנו.
״בהחלט,״ השיב עובר האורח וצחק, "אחרינו זה כבר אירביד."
ייתכן שגם הוויז התרגש כמוני וחטף סחרור מערכות קל כשהתחיל להריח גבול, שהרי אין כמו כמה חודשים נטולי ביקורת גבולות כדי להתרגש ממראה מדינה אחרת מעבר לגדר. אבל האמת היא שהסיור כאן מרגש הרבה מעבר למעבר הגבול ומתחושה פוחזת של מסיגי גבול. יש משהו מרגש בנוף הבראשיתי והתנ"כי משהו, בתחושה של מעבר לממד זמן אחר, לממד שהזמן קפא בו מלכת. על הגשר העותומאני ההרוס עדיין עומדים שני קרונות מתפוררים – עדות לימים שניתן היה לעלות על הרכבת בצמח ולהגיע איתה עד דמשק. הלאה מהם, לתוככי השטח הירדני עדיין ניצבים על עומדם שרידי הבתים של היישוב תל אור, שהוא היישוב היהודי היחיד שקם בעבר הירדן המזרחי. יישוב ששימש את עובדי תחנת הכוח נהריים ומשפחותיהם. יש משהו מרגש בניגוד שבין השקט הנוכחי של הגבול הידידותי הזה לבין החזית שהייתה כאן בעבר. משהו מפעים בשרידי הבטון העצומים, של סכרים ומפעל חשמל גרנדיוזי, שכולו אנרגיה נקייה וירוקה. תחנה ידידותית לסביבה, המפיקה אנרגיה חשמלית מכוח המים, ללא זיהום וללא שריפה של דלק או פחם.
הצטרפתי לסיור חוויית נהרים בגשר – סיור חווייתי בפיסת מורשת ארץ ישראלית. אם יהיה לכם מזל תדריך אתכם נירית בגרון, מנהלת האתר, הרוח החיה שלו ואחת ממתכנניו וממקימיו. לאחר שנירית פותחת את מנעול השער של הגבול ומעדכנת את הצבא על כניסתנו, מתגלים שלושה גשרים מרשימים: האחד, גשר רומי בן 2000 שנה בערך, השני, גשר רכבת טורקי על תוואי רכבת העמק, והשלישי – בריטי שפוצץ ב-48 ושוחזר בשנים האחרונות. במבט אחד על שלושת הגשרים האלה אפשר לראות הרבה מההיסטוריה של ארץ ישראל.
הנוף מסביב תנ״כי משהו ובראשיתי, הגבעות ירוקות ומעבר לגבול, בממלכה ההאשמית השכנה, ניצבים מולנו שרידי תחנת הכוח של רוטנברג ומגדלי שמירה ירדניים. המפעל הציוני המרשים, התחנה ההידרואלקטרית, פרי חזונו של ״הזקן מנהריים״, פנחס רוטנברג, מעלה שם חלודה ועזובה. הסיור כולל כניסה למיצג אורקולי מרשים, דגם מרשים ופועל של התחנה, המספר את סיפור הקמתה. סיפור של דבקות במטרה, נחישות, אמונה, התמודדות עם איתני הטבע על אדם שהפך לאגדה בחייו והאמין שהכל אפשרי.
מיצג מרגש נוסף המוקרן בחדר האוכל המשוחזר מספר כיצד הצליחו אנשי גשר המעטים להדוף את ההתקפות של הצבאות הסדירים של ירדן ועיראק. בונקר שנחשף לאחר שהיה קבור באדמה הפך למוזיאון קטן.
בתום הסיור בגשר מומלץ לשבת בגן המקסים של מסעדת רוטנברג הסמוכה. אם לא הזמנתם מראש מארז פיקניק, אפשר להסתפק בקפה בגן הפסטורלי. את מארז מארז הפיקניק אפשר לאכול על פינות המרבץ שבמדשאה או במקום אחר בטבע הקרוב של עמק המעיינות. המלצות מבעלי הבית. מסביב לקיבוץ המון שבילים יפים, שדות ונקודות תצפית.
הסיורים מתקיימים פעמיים ביום, בשעות 11:00 ו-12:30 בעלות 39 ₪ למבוגר. מומלץ.
לתיאום ביקור דרך אתר חוויית נהריים בגשר
הגשרים של עמק המעיינות
הגשר הרומי
גשר רומי, חלק מדרך רומית עתיקה בת כ-2,000 שנה. יש בו נגיעות צלבניות, אך עיקרו ממלוכי – מלפני 850 שנים. הגשר עבר שחזור שהסתיים בשנת 2016
הגשר העותומאני
גשר הרכבת עותומאני משנת 1905, אשר שימש את רכבת העמק מחיפה לדמשק. תחנת הרכבת נקראה "ג'סר אלמג'מע" = "גשר הפגישה", על שום מפגש הנהרות הירדן והירמוך בסמוך.
הגשר הבריטי
גשר בריטי מבטון משנת 1925, שקשר את כביש בית שאן-טבריה דרך עבר הירדן עם "ציר בגדד" (הציר בו נעו הכוחות הבריטיים במלחמת העולם השנייה מהודו מעיראק לארץ ישראל ולמדבר המערבי).
כבר בשנות ה-30 השתלם להיות עובד חברת חשמל
לו חיו חברי ההגנה בימינו הם ודאי היו אומרים ש"הזקן התחרפן", אבל בשנות העשרים אפשר היה רק לומר ש"השתבשה עליו דעתו". אנשי ההגנה התכוונו לזקן מנהריים, פנחס רוטנברג, שהחליט להקים מפעל ציוני על אדמה ירדנית ולהפקיע מהאמיר הירדני אלפי דונמים כדי להקים עליה תחנה הידרו-אלקטרית. ולא רק תחנה, אלא גם יישוב יהודי שבו יגורו עובדי התחנה ומשפחותיהם. כבר בשנות השלושים השתלם להיות עובד חברת חשמל: רוטנברג מימן לעובדים בתים מרווחים, מוסדות חינוך, בית תרבות, מרפאה וצרכנייה. מקרר חשמלי לכל עובד וכמובן – חשמל חינם ומשכורת 13. לצד היישוב הוקם אגם מלאכותי בשטח של כ-1,000 דונם.
לא היה קל לשכנע את האמיר, אבל תמורת הבטחה לשותפות מסוימת בחשמל והעסקה של פועלים ירדנים ופיצוי על טחנות קמח שפעלו בירדן מצפון לנהריים, התקבל האישור המיוחל.
בשנת 1927 החלו בעבודות הקרקע ובסידור אפיקי המים, במקום שנועד לתחנת הכוח ומיתקניה. אז גם הוקם היישוב נהריים – תל אור. עבודות ההקמה נמשכו חמש שנים ובמקום עבדו מאות פועלים ובסך-הכל עד שלושת אלפים פועלים. העבודות החלו ב-1927. במקביל גם הוקם היישוב נהריים-תל אור וכמו כן הקים רוטנברג מערכת פנימית של רכבות, ששימשו כעזרי עבודה ונעו על מסילת ברזל צרה. רוטנברג רכש קרוניות וקטרים של הצבא הבריטי ששימשו במהלך מלחמת העולם הראשונה.
תחנת הכוח נהריים נחנכה ב-6 ביוני 1933 במעמד האמיר עבדאללה שהתכבד בהרמת המנוף ובהפעלת הטורבינות.
תחנת נהריים פעלה 16 שנה. ב-1946 ירדן הפכה למדינה והמפעל הישראלי היה תחת שלטון ירדני. ב-14 במאי 1948 ישראל הפכה למדינה. במהלך המלחמה, כוח עיראקי של שתי חטיבות מתוגברות ירד מהרי הגלעד, נכנס לשטח התחנה, ותחנת הכוח נהריים נפלה באותו יום. עובדי המשמרת נשארו להפעיל את התחנה, ונפלו בשבי הירדני. המשפחות שהיו באתר נהריים-תל אור פונו מהיישוב אחרי פגישת גולדה עבדאללה, שלושה ימים לפני פלישת צבאות ערב (11 במאי 1948). 30 עובדי המפעל שנפלו בשבי שוחררו רק כעבור שנה.
כדי למנוע את מעבר הטנקים העיראקיים לגדה המערבית של הירדן וחדירתם ליישובי עמק הירדן שבסביבת נהריים, ניתנה הוראה לפתוח את הסכר הראשון על הירדן שליד דגניה. הזרם החזק של המים והעומק של הירדן בנקודה זו הספיקו כדי לעצור את המעבר מערבה ולמנוע פלישה עיראקית-ירדנית לתוך עמק הירדן. זה היה השירות האחרון של מתקני תחנת הכוח של נהריים. מאז התחנה אינה פועלת.
גשר הישנה
קבוצת חלוצים התיישבה על שרידיו של חאן דרכים ממלוכי קדום בפאתי עמק המעיינות. השם ניתן על שם גשר הירדן הסמוך: ג'יסר אל מג'מע (גשר הפגישה), שהיה צומת דרכים חשוב. חלוצים אלה עזבו ב-1936 את משק גשר והקימו בסמיכות את אשדות יעקב. במקומם הגיעה ב-1939 קבוצת הנוער העובד גשר והיא זו שלחמה כאן במלחת העצמאות.
הבונקר
40 שהבונקר היה קבור באדמה, מתחת לקוצים ומוקשים, ומקום קבורתו לא נודע. רבע לפני שכבר לא נותר את מי לשאול על מיקום הבונקר הוא אותר. לפני 25 שנה אישרו הוותיקים את המיקום והחלו עבודות פינוי האדמה. זה היה בונקר בטון, אחד הבודדים בארץ באותה תקופה, כיוון שידעו שגשר תצטרך לעמוד בחזית, הראשונה לחטוף התקפה. מרבית הבונקרים היו פשוטים: אדמה הפוכה מלמעלה וקירות פח.
לאחר עבודות הפינוי והניקוי הפך הבונקר למוזיאון המתעד את ימי הקרבות.
פיקניק אצל רוטנברג
האסוציאציה הראשונה שחלפה בראשי למראה האנשים השרועים על המדשאה של מסעדת רוטנברג היא תמונתו של ז'ורז' סרה – יום ראשון אחר הצהריים על גדת האי. אמנם אין כאן גדה של הסיין ולא פריזאים הדורים, אבל משהו בנינוחות הזו היה שובה לב.
בימים כתיקונם משמשת רוטנברג כמסעדת גורמה אנינה. היא שוכנת במבנה ששימש בעבר את הווטרינר המנדטורי שפיקח על מעבר בעלי החיים בין ירדן לפלסטין. בתחילת המאה היה זה מתחם לביקורת גבולות של רכבת העמק, שעברה שם בתחילת המאה ה-20 בדרכה מחיפה לדרעא שבסוריה.
בימי קורונה המסעדה עובדת במתכונת טייק אווי או סלסלות פינקניק שיש להזמין יום מראש. אפשר להשתרע במרבצים של חצר המסעדה או לבחור מקום אחר בטבע הקרוב והנפלא.
מסביב לגשר
שביל הסכרים
זווית נוספת על הסיפור ההיסטורי אודות מפעל החשמל נמצא גם בקיבוץ אשדות יעקב הסמוך. מי שמעוניין בהתבוננות מקרוב במערכת הגשרים והסכרים שהקים רוטנברג לוויסות שני הנהרות, יצטרף לסיור המודרך בשביל הסכרים. זהו שביל הליכה נוח המספק תצפיות נוף מרהיבות בצד גישה למפל עוצמתי של הירדן והירמוך הגולשים מן הסכר. השביל נמצא מעבר לגדר הגבול החדשה, לאחר החזרת אי השלום לירדנים, מעבר לדרך הטשטוש.
בימים שלפני הקורונה הסיור בשביל הסכרים הוא חלק מהסיור בפארק נהרים-אי השלום. נכון לעכשיו האתר סגור אבל מדי פעם, בתיאום עם הצבא נפתחת גדר המערכת לסיורים בשביל.
גשר הקנטרה
אחרי החוויה בנהריים קינחנו בגשר ממלוכי נוסף, העובר על נחל חרוד. הגשר נבנה על שלוש קשתות אבן ושופץ בתקופת המנדט הבריטי. איזה איזור נפלא הוא עמק המעיינות: שפע מים, נופים ומחול ציפורים נודדות.
זווית נוספת על הביקור בנהריים ובגשר ניתן לקרוא בבלוג "אפקים מטיילים" של ינינה זסלבסקי אפק: גשר על נהריים סוערים
Facebook Comments