מסעותיי עם הוד מלכותם

תמיד רציתי לטייל כמו מלכה. ואם לא מלכה אז נסיכה, ואם לא נסיכה אז דוכסית ואם לא דוכסית אז שרה נתניהו. ווינזדור טורס או ביבי טורס היו משאת נפש, כי מי לא רוצה סוכנות טיולים פרטית שתופרת לך טיולים ברמת הקוטור; שפוטרת אותך מהעניין המביך הזה של התשאול והבידוק; שפוטרת אותך ממתחים נפשיים מיותרים כמו הרגעים הנצחיים ליד קרוסלת המזוודות; שדואגת למכונית שרד שחורה עם חלונות אטומים בירידה מכבש המטוס – במקום לצאת כאחת האדם היישר לזרועותיו של נהג מונית חמדן. אין צורך לקושש חוות דעת על מסעדות, אין חיפושים מייגעים בבוקינג, כי בכל מקום מכינים עבורך את הסוויטה המלכותית. ולא רק זו, אף זו: מדובר בסוכנות טיולים שדואגת לך לרוטינת טיולים שוטפת, במקסימום נוחות ובאפס עלויות. נו, אז צריך לנופף קצת בחזרה לילדים מנופפי הדגלונים שבצדי הדרך? לגזור כמה סרטים? ללחוץ קצת ידיים? להשתתף באיזה קוקטייל וללבוש שמלת מעצבים? נראה לי שאוכל להתרגל לזה.

ואז הגיעה הסדרה "הכתר". יש האומרים שהתחברתי לנטפליקס רק בזכותה ויש מצב שהם יהיו הצודקים, כי חיבתי לבית המלוכה הבריטי ושערוריותיו – מן המפורסמות היא. כך או כך צפיתי במסעותיהם של פיליפ ואליזבט ברחבי חבר העמים הבריטי, שהתפרש באותה תקופה בערך מהודו ועד כוש. אבא ג'ורג', שנטה למות מסרטן ריאות, שלח את הזוג הצעיר לטיול הגדול של אחרי הצבא. זה אמור היה להיות מסע חובק ארבע יבשות, שנועד לחזק את הקשר עם הנתין. במקום מוצ'ילות ארזו להם בערך מאה מזוודות לכל אחד ובמקום לגלגל איזה צ'אראס נחות באיזה גסטהאוס בדראמסלה, פיליפ הפריח טבעות עשן מסיגר קובאני משובח. למרבה הצער הטיול הגדול נקטע בשל מותו של היז מג'יסטי קינג ג'ורג', ואליזבט ופיליפ נאלצו לחזור הביתה, לקבור את פאפוש, לענוד כתר ולהתחיל לעבוד. כלומר, להמשיך לנסוע. למרבה הפאדיחה, מאה מזוודות אבל דווקא את שמלת האבל השחורה שכחו לארוז. אבל לא חברה רצינית כמו ווינזדור טורס תיתן לעניין פעוט זה לפגוע במוניטין שלה.

זמן מה מאוחר יותר פיליפ ואליזבט יצאו שוב לגרנד טור, לטיול בסגנון 58 מדינות ב-59 ימים. להוד מלכותה היה חם. הוד מלכותה הזיעה. להוד מלכותה נצנצו אגלי זיעה מעל השפה העליונה, הוד מלכותה הייתה עייפה, הנסיך היה משועמם והשניים היו מותשים. מה זה מותשים? גמורים. פיליפ מתחנן בפני אישתו שתוותר על כמה ערים אבל היא כבר לא רואה ממטר, היא כבר מחויבת מדי לייעוד המלכותי שלה. היא חדורת שליחות אלוהית-נוצרית שהאצילה עליה הכנסייה בהכתרתה. "נו, טוב", מפטיר פיליפ, "אני מקווה שיהיה לפחות זמן ללכת לשירותים, עכשיו אני מבין את אבא שלך שמעדיף למות מסרטן ריאות ולא לעבור את כל זה. אבל יום אחד," מוסיף הנסיך הממורמר, "יום אחד תהיה טלוויזיה וכבר לא נצטרך לעשות את כל זה." טעות. יום אחד גל של דה קולוניזציה ישטוף את העולם ובריטניה כבר לא תהיה הממלכה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם.

לאורך חייהם ביקרו המלכה והנסיך מקצה אחד של העולם ועד לקצהו. אין שבט באפריקה שלא תופף לכבודם. בג'מייקה ובטרינידד, בתאילנד ובנפאל, במלזיה ובטנזניה, אינדונזיה, ערב הסעודית, זמביה, מקסיקו, קטר, ניגריה וזימבבווה. מהודו ועד כוש, 127 מדינות, אבל מי סופר. בכולם עטתה אליזבט את ארשת הספינקס שלה, כפי שלימד אותה צ'רצ'יל, רגעים אחדים לפני שעלתה למטוס בגרנד טור הראשון: "אל תיתני להם לראות את אליזבט וינדזור האמיתית. הם רוצים לראות את הכתר. רוצה לומר: הם לא יצאו לראות את העולם, הם יצאו כדי שהעולם יראה אותם. הם לא יותר מסמל נודד.

ראיתי אותם בבדידותם, באומללותם, בחוסר האונים שלהם לעצב את חייהם, בחופש הבחירה שניטל מהם, בחופש בכלל. ראיתי אותם כבולים לפרוטוקול נוקשה ולמסורות עתיקות מחייבות, מעיקות, מעייפות, אך בעיקר מחרבות. מחרבות זוגיות, מחרבות משפחה, מחרבות חיים. יותר נכון מחרבות את האין חיים שלהם. ולמה אני מספרת לכם את כל זה? רק כדי לומר לכם שמכל אלה מנסים כעת הארי ומייגן להיחלץ ואני לגמרי מבינה אותם ולגמרי בעדם. העולם הוא יותר מטקסים, תחזוק מפעלות צדקה (על כל נחיצותם) וגזירת סרטים. העושר והאושר הגדולים טמונים דווקא מעבר לשערי הבקינגהאם.

ומה באשר לשאיפתי לטייל כמו מלכה? כיוון שמעולם לא נישקתי צפרדעים לא נפלו בחלקי נסיכים ולכן נדונותי ללואו קוסט, למחלקת תיירים, ולעוד כמה רגעי מתח שבו פקיד ביקורת הדרכונים יעביר מבט זועף ביני לבין תמונתי  – בעודי משדרת לו בטלקינזיס: זאת אני, זאת אני!