חודשים ארוכים שקבוצת הווטספ ״נוסעות ונהנות״, המורכבת מחברותיי מגן הילדים ועד התיכון, מנסה למצוא דרך ראויה לחגוג את ה-60 שלנו. הצעות עלו ונפלו בזו אחר זו, עונות השנה התחלפו, הראשונות מאיתנו שכבר חגגו זקנו בכמעט שנה – ועדיין – לא נמצא התאריך שיתאים לכולן. נו טוב, מדי חודש מישהי אחרת נרתמה להצדיק את שם הקבוצה ו״נסעה לה ונהנתה לה״, והניסיון לתפוס את כל ציפורי החופש יחד בתוך הקן התגלה כמשימה בלתי אפשרית בעליל. אבל טיימינג לא היה הבעיה היחידה; בלה רצתה את ברלין ואלונה מופע בפראג. רונית הציעה סדנת בישול וחיה טיול נשים ברומניה, ויוי רצתה שנהיה מלכות המדבר וחווה אמרה שמספיק לנו ירושלים וטלי, שכבר הקיפה את כדור הארץ פעמיים ביקשה יעד שעדיין לא הייתה בו. בקיצור, זה נהיה סודוקו ממש קשה לפיצוח.
ואז כשאלונה אמרה שהיא מרימה ידיים ושבקצב נזה נגיע לגיל 70 פתחנו שוב יומנים והסכמנו לפחות על התאריך ועל הקונספט. הבנו שבסך הכל אנו רוצות מרחב למסיבת פיג׳מות קטנה, שיאפשר לנו לחשוב ולהאמין למשך 24 שעות לפחות שאנו כמעט אותן נערות שהיינו, עם אותם צחוקים וריכולים על כל העולם, שיתוחזקו הפעם בכמה טיפות אלכוהול, שאז היה אסור והיום – מי יכול עלינו? אז בשעה טובה סגרנו את פינת הטיימינג ועכשיו נותרנו עם פינת הלוקיישן ושיהיה לנו בהצלחה.
להעיר את העיר
היום הייתי בנהריה. כן אותה נהריה שבילדותי הייתה סוג של חו״ל, עם המטרוניטות הייקיות, הקרלטון שבשבילנו היה לא פחות ולא יותר אם לא הריץ, חוף הים הנפלא והכרכרות עם הסוסים בגעתון. נערה הייתי וגם זקנתי, כפי שוודאי למדתם מהפסקה הראשונה, ונהריה שינתה פניה: הייקים עזבו, הגנים והפארקים גודרו וננעלו והתיירים הוכרזו כאורחים לא רצויים. רחוב הגעתון עם האפיל האירופי התמזג עם הלבנט והפך עלוב ומוזנח כמו ערוץ הנחל החוצה את העיר. נהריה נכנסה לתרדמת חורף ארוכה. ארוכה מדי.
היום הגעתי לנהריה בעקבות צוות מבשרי האביב שלה. מדובר בצוות נמרץ של נהריינים בנשמה שמשמשים בהתנדבות כיועצי התיירות לראש העיר והם חדורי מטרה ושופעי רעיונות להעיר את העיר. וכמו בסיפור ״הענק וגנו״, הגדרות והמנעולים הוסרו, התיירים נקראו לשוב ולפקוד את העיר, והענק החדש שעומד בראש העיר מבין שאם מאפשרים למבקרים ליהנות מטובה, העיר תשוב לפרוח ולשגשג. כחלק מאותה מגמה בתי מלון חדשים הנצו בנהריה והחלו ללבלב. אחד מהם, שהיה לי העונג להתארח בו הוא casa boutiqe hotel. קאזה בספרדית פירושו בית ונראה שלא יד המקרה היא בבחירת השם. כי ״בית״ הוא התחושה שהבעלים והמעצב ביקשו לשדר מיד עם הכניסה בשעריו.
גילוי נאות: אני מתה על בתי מלון. במיוחד את אלה מהזן המפנק. לא שאני כזאת נסיכה על העדשה אבל בגילי המתקדם מלון הוא כבר לא רק מקום להניח בו את הראש כי ״מה זה כבר משנה״, או ״כמה אנחנו כבר במלון״ ו״ממילא כל היום מסתובבים״ ועוד קלישאות כגון אלו שמאחוריהן מלונות מקרטעים וחבוטים, קשוחי מזרן ומוכתמי שטיח. אז ככה שמלון – לא רק שאינו מקום להניח בו את הראש, אלא לפעמים המלון הוא האטרקציה ולפעמים המטרה בכבודה.
כרגיל כתיבה משובחת! היה כיף לבלות ביחד והמידע על השייט חשוב ומעניין.
אח, מלי, היה כייף איתך בנהריה וכעת היה גם כייף לקרוא על הסיור שלנו.