Thekkady- תקאדי – גרינווד ריזורט

קישור למלון : Greenwoods Resort

לא באנו להודו כדי להתכלב ובטח שלא בגילנו. גם כשהתארחנו בגסטהאוס או בהום סטיי זה היה מקום אסתטי, נקי, עם שירותים ומקלחת צמודים ובמחיר שתרמילאים לא מוכנים לשלם את תמורתו, אבל לילה אחד במלון מפנק לא הורג אף אחד וכך הגעתי אל גרינווד ריזורט.

הגענו למלון בשעות אחר הצהריים המוקדמות, עייפים מנסיעה בת כמה שעות בדרכים. שערי ברזל גבוהים ומסוגננים, בנוסח באקינגהאם פאלאס סוגרים את המתחם הבנוי ככפר נופש. שומר במדים חוסם את הגישה ושואל את ג׳ינו הנהג משהו בשפה שלא הבנו. ג׳ינו משיב במילה אחת: מלי – וכמו הייתה זאת מילת הקסם – סיסאם היפתח – נפערו השערים וחצינו את הסף בחרבה. בעוד המכונית מטפסת במעלה השביל את דרכה לרספשן, השומר מעדכן בקשר את הצוות ש״מלי מגיעה״. המכונית נעצרת למרגלות גרם מדרגות קצר, שבקצהו שני אנשי צוות המלון: נאמישה אוחזת במגש קטורת ומדביקה לנו טיקה על המצח ואילו סאניל עונד לצווארנו מחרוזת גרגרי הל. אנו מובלים ללובי ושם קודם כל מבקשים מאיתנו לשבת ולנוח על שתי כורסאות רכות. מימין, נימישה מגישה מגבת קטנה, חמה ולחה להתרעננות ומשמאל – סאניל מגיח עם שני ספלי תה שחור מתובל. רק לאחר שהצוות השתכנע שהשבנו את נפשנו, הם התירו לנו למלא את הטופס בקבלה. בעוד המזוודות מובלות לחדר, נימישה מלווה אותנו בשביל המוליך אליו, תוך שהיא מפרטת מה עומד לקרות לנו בשעות הקרובות. אני עדיין המומה מקבלת הפנים, עסוקה בלהביט סביב וקצת מתקשה לעקוב אחרי שטף דיבורה וקצף הפעילויות. נימישה עוד עלולה לחשוב שאני לא מבינה אנגלית…

החדר הוא למעשה קוטג׳ דו קומתי, וכאלה הם כל החדרים במקום. קוטג׳ים עם שבילים מחברים, שגינות ודשאים ביניהן.

לא הספקתי לדגום כראוי את שפע הפינוקים בחדר, וכבר נימישה וסאניל מגיעים כדי לסייע בידינו להתחפש להודים. עבורי – הסארי המסורתי של מדינת קארלה – ועבורו – דוטי מסורתי. דוטי – הוא לא יותר מחתיכת בד, הנלבשת כמו חצאית על ידי רובם המכריע של ההודים בקארלה. וכדי שיהיה תיעוד להיותנו הודים לרגע – נימישה וסאניל מוציאים אותנו  לסשן צילומים בין מדשאות הריזורט לבוק בנוסח חתן-כלה.

משם אנו ממהרים לשיעור בישול עם שף המלון, שמדגים הכנת צ׳יקן קארי נוסח קארלה ותבשיל ירקות. אין צורך לטרוח ולרשום. נימישה אוספת את כתובות המייל שלנו, והמתכונים נשלחים אליו.

כדי לעכל היטב את הצ׳יקן קארי אנו מוזמנים לתה בבית שעל העץ. למעלה ממתין לנו אנופ החביב כדי לכתוש לנגד עינינו את התבלינים לצ׳אי. בעודו רוקח את המשקה אנו מתעניינים בחייו ומשפחתו. הוא גר בסמוך ושתי בנותיו הבוגרות רוכשות השכלה גבוהה באוניברסיטה של טריוונדוראם. אנופ מגיש לנו את התה בלוויית עוגיית תבלינים כדורית במרקם חולי משהו. לא להיט, אבל לא מעליבים את אנופ, במיוחד שחשוב לו שנמלא חוות דעת אוהדת על השירות שלו.

אנחנו נפרדים בצער מאנופ וממהרים לסרט דוקומנטרי על האזור, ואחריו – מופע ריקוד מרהיב של נערה בתלבושת ססגונית.

בשלב זה, אנו כבר די מותשים ומבקשים להתרווח בחדר, לטעום מהשוקולד, מהפיצוחים והמשקאות – הכל complementary – כמו שהדגישה נימישה פעמים רבות בתדריך, אבל אז מצלצל הטלפון בחדר, והשף מבקש לדעת אם נגיע לארוחת ערב ואם אנו מעוניינים במשהו מיוחד. אנו מסרבים בנימוס. אלף, אנחנו מותשים, ובית -מפוצצים מהצ׳יקן קארי, מעוגיית התבלינים ומשאר הפינוקים בחדר. יחד עם זאת אנו מתרשמים מהפנייה. תראו לי מלון אחד בלאס וגאס שמתעניין בכם ככה, וזה לא בגלל שהיינו מישראל, או v.i.p או שסיפרתי שאני כותבת בלוג. אנונימית לגמרי. כך נוהגים עם כולם.

ננוח קצת, אני אומרת, לפני פעילות המדורה. ננוח ונצא להוסיף קיסם למדורה – כי הערב בגרינווד ריזורט נחתם בישיבה סביב האש במתחם המדורה. מסקרן מה שרים כאן במקום שושנה שושנה.

גרינווד ריזורט מתכנן, ושיווה צוחקת. גשם קל מתחיל לטפטף, מונסון לייט, ששולח את כל אורחי המלון להתכנס בחדריו פנימה, ואולי מוטב שכך. דממה עוטפת את הכפר.

נרדמנו כדי להתעורר אל ארוחת הבוקר שכללה מזנונים מקיר לקיר, על מגוון ארוחות הבוקר ההודיות (יש כמה סוגים – כמו אצלנו – שקשוקה או ישראלית ) מגוון פירות טרופיים, חביתות מערביות עם תוספות לבחירה ואפילו קרואסונים. בעודנו בדמדומי הארוחה, לצוות חשוב לדעת מה אנו חושבים על ארוחת הבוקר והם מגישים טופס משוב. הכל מעולה, למעט הקרואסון שהיה במרקם דחוס, אנו מציינים. הטופס מועבר מיידית לשף, ובאותו רגע פורצת במטבח מהומת אלוהים. השף נרעש מן העובדה שהקרואסון לא ערב לנו ומבקש לפגוש אותנו אישית. OMG שלא ישחק לי את הנעלב… לא מצפה מהודי להכין קרואסון ברמה צרפתית, אבל השף מתעקש לדעת איפה הבעיה ואיך מכינים קרואסון טוב. קצת מלחיץ, במיוחד באנגלית, אבל אני מגייסת את השכלתי הקולינרית האוטודידקטית ומסבירה לו שקרואסון צריך להיות אוורירי, שצריך להספיג הרבה חמאה בין שכבות הבצק והשף אסיר תודה ואומר שהוא רץ לשפר את המתכון. השף מבקש לארוז לנו ארוחה לדרך, אבל אנו מסרבים בנימוס. אנו מפוצצים ולא נראה לנו שנרצה לאכול בשעות הקרובות. אבל השף מתעקש ובסוף מתפשרים על שקית פירות.

זהו, הולכים לארוז. הצוות מגיע לאסוף את המזוודות ונערך לטקס הפרידה. כולם, כולל השף, ניצבים סמוך למכונית ומנופפים לשלום. איזה חמודים. נתגעגע.