נחתנו במיאמי בשעת צהריים, זוג הורים ומתבגר, בסוף אוגוסט אחד חם ולח כמו בישראל. כיוון שהמעלית במלון שלנו לא עבדה ולעלות לקומה השישית ברגל עם מזוודות לא בא בחשבון, החלטנו לנסוע לקיי ווסט. ככה ספונטני. זה כמו להחליט לצאת לאילת בשעת צהריים ולחזור באותו יום, אבל במדריכים נכתב שקיי ווסט היא במרחק שלוש שעות וחצי נסיעה בלבד, והפיתוי לפגוש איים אקזוטיים, חופים לבנים ועצי קוקוס היה גדול במיוחד. ויותר מקיי ווסט – הדרך לקיי ווסט, הנחשבת לאחת הדרכים היפות בארה"ב. מה זה קיי ווסט? שאל המתבגר. כשתגיע תבין, השבנו, אז קדימה, יצאנו לדרך, קיי ווסט היר ווי קאם!

כבר ביציאה ממיאמי היה ברור ששלוש וחצי שעות זה כבר לא יהיה. פקקים איומים בכבישים בני שישה מסלולים. לקח לנו שעה וחצי לצאת ממיאמי אבל מי שם לב כשבתוך המכונית קרייסיס לא קטן – כל המערכת החשמלית מנותקת, לא ניתן להטעין טלפונים והג'י פי אס לא עובד. באין ברירה מסתמכים על השילוט והאינטואיציה, קצת טועים, קצת מתברברים וברקע מתבגר לחוץ ובמצוקה.

אבל כשיוצאים סוף סוף מהציוויליזציה, המגדלים של מיאמי נותרים מאחור, והכביש פורץ פתאום לתוך הים ובין אי לאי יש רק שמים וים כחול. האיים עצמם, למעט החופים שלהם, מכוערים למדי. הנסיעה בהם מדמה נסיעה בעיירה אמריקאית סתמית. רובם ככולם מחזיקים חנויות לממכר יאכטות על גבי שטחים עצומים. כמות היאכטות שניתן לראות בדרך לקיי ווסט היא בלתי נתפסת. זה נראה כאילו האזור הזה הוא ספק היאכטות של ארה"ב.

קיי ווסט – היר ווי קאם!

אנחנו על כביש US1 המתחילים את שרשרת האיים הנמתחת על פני כמאתיים קילומטר. מכאן כבר אי אפשר לטעות בדרך. כביש אחד מחבר בין האיים והוא בנוי על עשרות גשרים על עמודים שבסיסם באוקיינוס.

אחד האיים הראשונים שמגיעים אליו הוא קיי לארגו (לארגו – ארוך בספרדית – השפעה קאריבית) והוא באמת האי הארוך והגדול ביותר בשרשרת. האי מפורסם בזכות הסרט ההוליוודי "קיי לארגו" עם המפרי בוגרט ולורן באקל שצולם כאן ובזכות שונית האלמוגים. אין לנו זמן לעצור כאן ולא באף אי אחר. אנו במרוץ נגד הזמן והשקיעה. המטרה היא האי האחרון בשרשרת, שקנה את פרסומו בין השאר בזכות העובדה שארנסט המינגווי התגורר בו. ביתו עדיין במקום ומשמש אתר תיירות ועלייה לרגל.

בערך מייל דרומית מקיי לארגו מגיעים לקיי איסלמורדה שמביא אותנו לאטרקציה האמיתית מבחינתי: הכביש הימי או "גשר שבעת המיילים". נסיעה קסומה בת שבעה מיילים, כשמסביב רק ים ושמים, שהכחול שלהם מתמזג ונמסך זה בזה ומעניק תחושה משכרת אם כי גם מפחידה משהו. בקצה הצפוני של הכביש המיוחד והמדהים הזה עדיין ניצב במקביל הגשר הישן והשבור, שהוקם בתחילת המאה הקודמת ונהרס באחת מסערות ההוריקן. גם הגשר הזה מונצח באחד הסרטים ההוליוודיים – הפעם ארנולד שוורצנגר.

את שבעת המיילים האלה נסענו לאט, עד כמה שהרשו לנו בעלי המכוניות מאחור, משתדלים לגמוע את המראה וליהנות מהמראה המשכר הזה כמה שיותר, עד שיבשה התחילה להיראות מרחוק. מכאן ואילך דהרנו לכיוון קיי ווסט, לבקר את ארנסט, במרוץ מטורף נגד השמש השוקעת, במטרה לראות אותה שוקעת שם, עם עוד המון תיירים המוחאים לה כף, כיוון שהשקיעה בקיי ווסט נחשבת ליפה בעולם.

את השקיעה היפה בעולם ראינו בדרך, מחופו של אי אחר. לקיי ווסט הגענו מאוחר מדי. מרבית המסעדות ובתי הקפה היו סגורים. הספקנו לערוך סיור קצר, לאכול מקדונלס – כי זה הדבר היחיד שנותר פתוח ולחזור בחושך מוחלט את כל הדרך מ"אילת" חזרה למיאמי. טירוף? אמרנו? אמרנו.