״אינגליש פליז״, ביקש הקול מעברו השני של הקו במלון. נימת הקול אסרטיבית משהו וכבר חשתי נכלמת ונזופה שלא באשמתי. מה כבר עשיתי? דיברתי בעברית אל פקיד קבלה במלון בישראל? אמנם אני עומדת להיכנס בעוד דקות אחדות לטריטוריה של פוטין, למגרש הרוסים, אבל בחיאת פוטין: ירושלים היא המגרש הביתי שלי! מה הקטע של האנגלית כאן? מה הקטע שזה קורה לי בפעם השנייה בירושלים. בפעם הקודמת במתחם הצרפתי. מה הקטע של המובלעות האקסטריטוריאליות האלה בירושלים?

״מה הקטע של הקול האסרטיבי ממלון סרגיי פאלאס, שבעוד דקות יתברר שאינו ואסילי, ואדים או אלכסיי, אלא נאסים! ונאסים – זה משלנו! נאסים זה כמו יוסי ומשה, אחמד ומוחמד, כלומר, ילידי הארץ ואזרחים מן השורה. לא ניתן לחשוד בנאסים שהוא נתין רוסי שנשלח לארץ הקודש לנהל מלון. כך אני מבעבעת ומבעבעת לי כמו מרקחת תותים על הגז, עד שאני פוגשת את נאסים. שצף הקצף שלי מתפוגג באחת כשנאסים בכבודו ובעצמו יוצא לקבל את מכוניתנו בעוברה בשערי האבן המקושתים של מתחם סרגיי פאלאס – משל הייתי הצארינה קתרינה לא פחות ולא יותר. חניה פרטית במתחם סגור, שצמודה ללובי – איי יא יאיי! זהו יתרון עצום בירושלים מאותגרת החניה.

ברגע שהמכונית נבלעה בתוך המתחם – כמו עברנו דרך חור המנעול לממד אחר. שאון העיר של רחוב הלני המלכה הסמוך השתתק באחת והקול היחיד שנשמע היה פכפוך המים של המזרקה שבאמצע הגן היפה. מימין צריח מבוצר בסגנון צריח השחמט – ואני – כבר מאושרת. זו אמנם לא טירת בלמורל ולא גני קנסיגטון, אבל זה שלנו. טוב לא בדיוק, זה של האגודה הקיסרית הפרבוסלבית הפלסטינית, שבראשה עמד אחיו של הצאר אלכסנדר השלישי, אבל למי אכפת. יפה כאן ואני מרוצה מהבחירה. בחירה שהגיעה לאחר דיונים כבדי ראש.