אדיס אבבה לא הייתה מעולם ב-Bucket List שלי ולא תכננתי לבקר בה – מודה –  אבל כשמציעים לך סיור חינם בעיר לא תיקח?! ההצעה הנדיבה הגיעה דרך חברת התעופה אתיופיאן איירליינס, שהצטרפה אף היא לטרנד חדש, שכרגע חברות בו חברות תעופה בודדות בעולם. במסגרת הטרנד, אתיופיאן, כמו חברות נוספות, מציעה לנוסעי טיסות הקונקשן שלה סיור חינם בעיר במקום להתייבש שעות בשדה. כך יוצרות חברות התעופה win win situation. החברה מרוויחה עוד נוסע והנוסע מרוויח עוד טיול קטן על הדרך – בבחינת שניים במחיר אחד.
בינינו, כמה פעמים הייתם כלואים שעות בתוך שדה תעופה, תחת הידיעה שמעבר לקירות הזכוכית העצומים ממתינה לכם עיר שלמה, תוססת ומעניינת, וכל שנותר לכם הוא לאכול את הלב, לשלם מחיר שערורייתי על ארוחה וקפה, לשוטט בחוסר מעש בין חנויות היוקרה ולמרוט שערות בהמתנה? הפיתוי לצאת החוצה, גדול אך מרתיע: החשש לפספס את הטיסה, ההתמודדות עם מערכת תחבורה חדשה, מטבע אחר ועוד. כל אלו נפתרים בסיורים המאורגנים של חברות התעופה.

אדיס אבבה בסבבה

בנסיעתי החצי ספונטנית למדינת קארלה בהודו יצא שאתיופיאן איירליינס הציעה את הכרטיס הטוב ביותר. 6 שעות הקונקשן עד מומבאי לא הרתיעו אותי כיוון שידעתי מראש שקיים סיור כזה ואף כתבתי על כך בפוסט קודם. כך הפכה פתאום אדיס אבבה בעיניי מיעד שלא תכננתי לבקר בו לאופציה קוסמת, מסקרנת ומעניינת. כבר פיתחתי ציפייה דרוכה לקחת את אדיס אבבה בסבבה.

אומרים שבכל טיול לומדים משהו. משהו חדש על העולם ומשהו חדש על עצמך. בטיול הזה, שהתחיל באדיס אבבה והסתיים במומבאי למדתי עוד משהו על עצמי: שאני נהנית וחווה לא פחות – אם לא יותר – דווקא בכל המקומות שרחוקים כל כך מנוף הגלויה הקלאסי. לא מעט מחבריי שמכירים את חיבתי לקרחונים, טבע ירוק ופסגות מושלגות הרימו גבה כשסיפרתי שאני נוסעת להודו. ״את?? הודו?? אל הג׳יפה… ? ״כן, אני! אני ולא שרף!״ אני שהתנגדתי ופסלתי את היעד שנים ארוכות.

אז ברוכים הבאים לאתיופיאן איירליינס: יש משהו מלבב ומרגש כשדיילת בלבוש מסורתי מקבלת את פניך בכניסה למטוס, במקום בלבוש המחויט, עם צעיף המשי הקטן על הצוואר. זה חדש זה אחר ואלוהים הרי נמצא גם בפרטים הקטנים.
כשמטוס הבוינג החדיש התחיל להנמיך טוס לקראת הנחיתה באדיס, נפרש מתחתינו נוף ירוק גיאומטרי של שדות מעובדים ״בנוסח עמק יזרעאל״. גבעות ירוקות ומיוערות הקיפו את אדיס ולרגע נדמה היה שמריה/ג׳ולי אנדריוס מצלילי המוזיקה תגלוש במורד ותפצח בקול הסופרן שלה ב-it's the sound 🔊 of music 🎶. אדיס אבבה מהאוויר נראתה כמו כל כרך: כבישים, מחלפים, רבי קומות, שכונות מגורים עם רעפים אדומים. סבבה באבבה.
כדי לצאת לסיור צריך להקפיד לבקש את הוואוצ׳ר בדלפק הצ׳ק אין בתל אביב. שם גם אמרו לנו שעם הנחיתה יש לגשת ל-passenger desk. בפועל – זה לא מדויק. עמדנו שם וכשכמעט הגיע תורנו, מישהו שלף אותנו משם ואמר שמחפשים אותנו. עברנו לדלפקים אחרים שבהם מנפיקים כנגד הצגת הוואוצ׳ר ויזה זמנית. מאותו רגע הפכנו להיות בבת עיניהם של האתיופים ששמרו על כל צעד שלנו במיני סיור הצפוי.
נוסעי טיסת ET- 415 פוצלו בין מספר מיניבוסים, וסוף סוף יצאנו לסיור הרכוב שלווה גם במדריך מקומי דובר אנגלית. מפאת קוצר הזמן (הטיסה יצאה באיחור של שעתיים) עברנו רק ברחוב הראשי של אדיס: .Carmona st. מראות הכרך מן האוויר התחלפו במראות עולם שלישי. הזנחה, עוני, לכלוך, איש עושה את צרכיו על המדרכה – אם אפשר לקרוא לה מדרכה – רוכלים, חנויות פשוטות. בין לבין בוהקים כמה יהלומים: קונדיטוריה נוצצת עם עוגות מפתות, גלידריה, כניסה ל-mall, בתי מלון, מבנים ברמות גימור שונות. מעין גרסה גרועה במיוחד של בני ברק. מה שהכי לוכד את תשומת הלב, הוא מספרם העצום של המבנים הבלתי גמורים: שלדי בטון חשופים של רבי קומות שבנייתם לא הושלמה. לדברי המדריך מדובר ביזמים פרטיים שהתחילו פרויקט ונתקעו כשנגמר להם הכסף. ככל הנראה, הרשויות כאן לא מבצעות היתכנות פיננסית לקבלנים. הפיגומים כאן, בבניינים שכן בעבודה – עשויים מסנאדות, ללא משטחי הליכה בטיחותיים ביניהן.

אדיס אבבה. דיילת בלבוש מסורתי

אדיס אבבה הירוקה מן האוויר

מראות עולם שלישי – אדיס אבבה

אינג'ארה ועוף ברוטב ברברה זה טעים

בשלב כלשהו סטה הנהג מדרך המלך לרחוב צדדי – רחוב/סמטה לא סלולה, רק חול מדברי עליה, ובפתחה חושה: ספק אוהל ספק סוכה – אם חיפשתם חייט באדיס – זה כאן. נהג המיניבוס תמרן בכישרון בין המכוניות ממול בסמטה הצרה, עד ששומר/שוטר תנועה כלשהו סימן למיניבוס להתקדם ולהחנות:
ברוכים הבאים ל-Ethiopian Culural Ambassador
מארח בחליפה כחולה מחויטת וכובע מקדם את הבאים, אחריו בית קש ומסורתי ובפנים – פיסה אותנטית של אתיופיה; מתחם הישיבה עשוי מקבצים של כיסאות עץ מגולפים כשבאמצע חרוט הפוך עשוי קש, שמשמש מעין שולחן, ועליו חרוט נוסף שמכסה אותו, עשוי קש תואם אף הוא. המראה של חרוטי הקש הרבים הוא הדבר הראשון הלוכד את העין. מאוחר יותר, כשיוגש האוכל, יוסרו החרוטים וניעזר בחלק התחתון כשולחן.
המסעדה מעוטרת ומעוצבת ברוח הפולקלור האתיופי. מרשימה במיוחד עמדת הקפה, הכוללת פינג׳אן ענק, ומתחתיו סדורים עשרות ספלי קפה, שאנו מכירים כספלים ערביים. על במה מוגבהת המתינה מערכת תופים מסורתית, להופעה שתגיע לאחר האוכל.

פינה במסעדה – אדיס אבבה

עמדת הקפה אדיס אבבה

מסעדה באדיס אבבה – מראה כללי

ארוחה מסורתית

לא היינו רעבים. אכלנו מצוין לא מכבר במטוס. אני מציינת את העובדה כדי להדגיש שכל המנות שטעמנו היו טעימות וערבות, פותחות תיאבון ומעוררות חושים. חריף, מתובל, פיקנטי וטעים בטירוף.
ליקקנו את האצבעות תרתי משמע כי טבלנו את האינג׳ארה ברוטב האדום הסמיך של העוף ברוטב ברברה, ובמטבל החומוס, בתבשילי הירקות והעדשים ואכלנו עם הידיים ויחד עם אדי החריפות התפוגגו גם כל הדעות הקדומות על המטבח האתיופי, ובמיוחד על האינג׳ארה המושמצת כל כך על ידי ישראלים-צברים. האינג׳ארה היא כמו הלחוח התימני וכמו האפאם ההודי שעוד נלמד להכיר – בת לוויה מושלמת לתבשילים השונים. כנראה, שכשאוכלים את זה בשילוב הנכון – זה הסוד ואולי גם כשאוכלים עם הידיים ונוצר מגע בלתי אמצעי בין המזון לפה.
לצערינו, לא זכינו ליהנות ממופע הפולקלור. שעת הטיסה למומבאי התקרבה, והמדריך קרא לנו לבוא אחריו. נהג המיניבוס הגיע במיוחד בשבילנו. כל שאר הנוסעים, שטסו למקומות אחרים ושטיסתם יצאה מאוחר יותר יכלו להישאר.
נפרדנו בצער מאדיס. להתראות בקארלה ותודה לאתיופיאן.