אויש, כמה שאני שונאת לטוס לחו"ל! שונאת את הנסיעה הלא נגמרת מן הפרובינציה שלי לנתב"ג, את הלילה טרוט השינה שלפני, את רשימות המכולת הארוכות שלי שאני מכינה שבועיים לפני, שאמורות להבטיח שלא אשכח כלום, את ניסיונות ההרגעה של בעלי ב"אנחנו לא נוסעים למדבר", רק כדי לגלות שגם אם אני נמצאת על שד' ברודווי בניו יורק, בלתי אפשרי למצוא את חנות צורכי הצילום, כי בניו יורק חנות שנראית כמו סופרפארם מן המדרכה, מחביאה עוד שתיים שלוש חנויות תת קרקעיות, שאחת מהן היא חנות לצורכי צילום… שונאת את אטרף הקניות שלפני – כי אף פעם אין לי בגדים שמתאימים ליעד, או מספיק בגדים שמתאימים ליעד, או בגדים שטרם נראיתי בהם בפייסבוק. שונאת  את המזוודה שאף פעם אין בה מספיק מקום, שונאת לוותר על המגפיים האהובות עליי רק כדי לגלות שבעלי, שהצהיר ש"אני לא צריך יותר משתי חולצות וזוג ג'ינס", סתם את המזוודה עם זוג נעלי הספורט שלו מידה 44.  שונאת את כל אלה שאלופות באריזה ויש להן את הסטים האלה, ש"רק מוסיפים לזה צעיף ועליונית והרי לך בגד ערב", ואני במיוחד שונאת לחזור הביתה ולגלות כמו תמיד שעם הרוב לא השתמשתי. אני שונאת את המון האדם בתור לביטחון, את התור הלא נגמר לצ'ק אין, את להכניס את הדרכון ושוב להוציא את הדרכון, את הדיוטי פרי המשמים – מי לעזאזל קונה תכשיט של פדני רגע לפני הטיסה בארבע לפנות בוקר, בעשרת אלפים דולר?! שונאת את ההמתנה מורטת העצבים לבורדינג, את לוח הטיסות שמורה על עיכוב לא צפוי בטיסה, את הכריך בחמישים שקל במזנון ואת כל אלה שמסתובבות רעננות  במרחבי נתב"ג ונראות מיליון דולר – איפור מלא, עקבים, תיק לואי ויטון וג'ינס צמוד כאילו שלהיות חנוטים במושב המטוס לכמה שעות טובות זה לא מספיק עונש. אני שונאת את כל אלה שנוסעים בביזנס. אני שונאת לחלוף על פניהם, להביט במושביהם הארוכים והנוחים כאילו זה לא מזיז לי, שונאת שמעלים אותם ראשונים, שונאת את הדרך למושב שלי, שנתקעת תמיד בגלל מישהו שלא מצליח לדחוף את התיק שלו לתא, שונאת את המושב החנוק שלי – לא ליד החלון – שונאת את הילד שדופק במושב שלי מאחורה, את התינוק שבוכה משמאל ולחייך באמפטיה ובסלחנות לאמא המסכנה שלו, שונאת שדווקא כשמגיע תורי אוזלות השמיכות והכריות, שונאת את התמרון הבלתי אפשרי עם המגש הנשלף לארוחת הליליפוט המוגשת, שונאת שדווקא אז השכן צריך לשירותים. אויש, איזו עבודה קשה זה לצאת לחופש. כמה מתיש לחפש מלונות שווים, לחרוש את אתרי האינטרנט אחרי דיל שווה, כרטיס טיסה זול, לדאוג לביטוח הבריאות, לבדוק שעות פתיחה של סוכנות השכרת הרכב, ללכת לאיזה צ'יינג' להמיר מטבע, לבשל באטרף ולהקפיא כדי להבטיח אספקת מזון סדירה לילדים ולו כדי לוודא שהם לא אכלו כלום ובזבזו עד השקל האחרון את 500 השקל בשבוע, שהשארנו רק למקרה ש… על פיצות וסיני ומקדולנד. ולמרות כל האמור לעיל, שוב מתפתח בי קרייב בלתי נשלט לשוב ולנדוד, להשתגר אל פלנטה אחרת, לספוג מראות ונופים חדשים, ללכת לאיבוד ברחובות זרים, להשקיף מנקודת תצפית אל מפרץ תכול ולומר "היי, זה ממש כמו חיפה," ולחזור ארצה, לנסוע בכבישי הגליל ולומר "היי, זה ממש פרובנס", כי יש לנו ארץ נהדרת, טוב לנדוד אך עוד יותר טוב לחזור.