חובבי המזון וחוקרי האוכל ישמחו לגלות כאן סצנת אוכל מיוחדת במינה: מסעדות פשוטות עם מטבח מקומי, הכי אותנטי שיכול להיות. כאן אין מדובר במסעדות עמים תל אביביות טיפוסיות – הודית, סינית, תאילנדית – המתחנפות לחך הישראלי ועושות לו הנחות (גם בהודית המצוינת, "מונאר" שבנחלת בנימין). האוכל המוגש כאן מיועד לתושבי השכונה, כדי להביא להם את הטעמים, הצבעים והריחות מהבית. יחד עם זאת, מפתיע היה לגלות ישראלים נוספים הבוצעים אינג'ארה ומנגבים תבשילים אתיופים, סודאנים ואריאתראים במסעדות השכונה.

זהו סיור שפותח צוהר לרב תרבותיות המתרקמת כאן מתחת לאף, בלי לנסוע רחוק. ההדרכה המעולה של דוד כהן, המשלבת טעימות ומפגשים, היא דרך מושלמת להנגיש את התרבות  ולהפוך אותה חוויה משמעותית.

באופן אישי מצאתי שמרתק ומעניין להסתובב כאן אפילו יותר מהצ'יינה טאון בניו יורק, שכבר נראית אמריקה לכל דבר.

החמארה

תחת הדרכתו החיננית והמחכימה של דוד כהן המדריך, המכיר את השכונה, על דייריה ומסעדותיה ככף ידו, הרגיש לגמרי בטוח להסתובב בשכונה. רחוב נווה שאנן שהפך למדרחוב סגור נראה כמעט כמו מדרחוב נחלת בנימין, ואפילו היושבים בשולחנות שבחוץ לא היו אפריקאים בלבד. יחד עם זאת אין לטעות: המהגרים נותנים כאן את הטון במסעדות, במסחר, באופי הסחורות בחנויות הבגדים והסדקית, במספרות המציעות עיצובים מיוחדים לבעלי שיער מקורזל, במכבסות האוטומטיות ובתרבות בתי הקפה בנוסח החמארה.

הסיור התחיל בבית קפה סודני, הממוקם – איך לא – בחנות נעליים לשעבר. גם בית הקפה הזה הוא בסגנון חמארה, כלומר מקום שבו אפשר להיפגש, לשתות משהו יחד, לעשן ולצפות בטלוויזיה. החמארות הן בדרך כלל המקום היחיד שבו המהגרים יכולים לצפות בטלוויזיה משתי סיבות: הם לא יכולים להרשות לעצמם דמי מנוי, ומלבד זאת – כשגרים יחד כל כך הרבה אנשים בדירה אחת אי אפשר לשמוע שום דבר. בחמארות יש רק כיסאות ומספר שרפרפי פלסטיק ומגישים בהם רק קפה שחור, תה ונרגילות. בחלקן יש מספר מכשירי טלוויזיה שכל אחד מהם מכוון לערוץ אחר. בערבים המקומות הומים אדם.